יצחק וישמעאל - צמר ופשתים

על מפעל חייו של אברהם אבינו נאמר במדרש [בראשית רבה לט] - ''אחות לנו קטנה' זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר כזה שהוא מאחה את הקרע'. ואכן אברהם אבינו מנסה לתפור את העולם הקרוע שאליו הוא נשלח, קרוע בין שמים וארץ, קרוע בין חומר לרוח, קרוע בין אלוקים לברואיו. כפי שביאר הנצי"ב [העמק דבר בראשית יד כג] - 'עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה עד שבא אברם אבינו והחל להורידה.. נמצא תכלית שלימות הבריאה היתה שיהיו מחוברים שמים וארץ בהשגחה ע"פ המעשים אלא שנקרע ע"פ החטא ובא אברם אבינו ותפר את הקרע וממילא איחה בזה את כל העולם'.

אבל האמצעים לתפירת הקרע, לתיקון הבגד, צריכים גם הם להיות על פי רצון ה' וגדרי ההלכה. חיבור בין שני דברים הוא מטבעו מאולץ ורופף, לכן יש לדאוג שנקודת החיבור לא תהיה "החוליה החלשה" במעבר מעולם לעולם. 'שעניין זה צריך שמירה יתירה מפני כחות החיצונים הלהוטין להתחבר ולהתהנות משפע קדושה ואפילו במקום שנתרוקן מהקדושה.. ואז יחשב ח"ו כמכניס טומאה למקדש ולא עוד אלא שכל ההתחברות וההתאחדות מתקלקלת' [שם משמואל ויקרא]. מי שסייעה לאברהם בעניין היא שרה אמנו שדאגה שהחיבור של הבגד הקרוע יעשה ללא חשש איסור שעטנז. אברהם אבינו מודה לה על כך, במילות פסוקי 'אשת חיל' בהם הספיד אותה [תנחומא חיי שרה ג] - 'דרשה צמר ופשתים' - בין ישמעאל ליצחק, שנאמר 'ותרא שרה את בן הגר המצרית' וגו' 'ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת'.

דברים אלו הרואים ביצחק וישמעאל כשני מיני בגדים זוקקים ביאור מיוחד. הצמר והפשתים זכורים לנו מהקורבנות הראשונים בתורה - של קין המביא פשתן והבל המביא צאן. שם ביארו רבים כי ההבדל בין הקורבנות היה מידת הנכונות לפעול בעולם. קין ראה את העולם כמוכן עבורו ולא שאף לתקן אותו, לדידו אפילו פשתן פשוט מספיק לעבודת ה'. הבל לעומתו לא הסתפק במוכן לו אלא התאמץ בגידול הצאן ובטיפוחו מתוך הבנה שהקב"ה חפץ בעמלו של האדם בפיתוח העולם.

ממשיכי דרכם היו ישמעאל ויצחק, כפי העולה ממדרש שמותם. שמו של ישמעאל מדבר על פועלו של אלוקים ששומע אבל שמו של יצחק מבטא את מעשיו של האדם הצוחק.

שרה בחכמתה ונביאותה מבחינה בהבדל הזה ומקפידה שלא לערב את שתי התפישות הללו ביחד, אפילו לרגע אחד, לחוט אחד. כך דורש באופן נפלא הרב יששכר שלמה טייכטל [משנה שכיר שבת] על המשך הפסוק במשלי - 'על ידי שדרשה מה שנאמר בקרבנות הבל, שהביא צמר, ובקרבן קין שהביא פשתן, מזה יש ללמוד שכל מה שעושין צריך לעשות בחפץ, וזה "ותעש בחפץ כפיה".

אולם באחריות ימיו של אברהם, כאשר הגיע לשלב בו אין הוא מצווה יותר לפעול בעולם הזה והוא נפטר לבית עולמו, האיחוד בין הפשתן והצמר מתאפשר. באופן הזה ניתן לבאר את ההלכה הפסוקה [משנה כלאים ט ד] - 'תכריכי המת... אין בהם משום כלאים'. האדם המת כבר אינו מצווה לעמול ולפתח את העולם ולכן הוא יכול לשלב בקרבו את הצמר הפועל עם הפשתן הנפעל. משום כך פטירתו וקבורתו של אברהם מלווה באחדות בין ישמעאל ויצחק [בראשית כה ט ורש"י] - 'וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו' - 'מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם'. כל זאת נכון בקבורתו של האדם אבל בחייו השילוב הזה צריך להיעשות בזהירות רבה, בהפרדה מוקפדת ובשימת לב קפדנית, במה הוא בוחר לפעול ובמה להיות מושפעים בלבד.