פני אלוהים בפני עשו

במפגש כל כך טעון, כל מילה ומעשה הם מלאי משמעות, לכן חשוב מאוד להתבונן במפגש של יעקב ועשו ולדקדק במילים בהם התורה בוחרת לתאר את הפגישה הזו. ההתבוננות הזו מראה בקלות כי המילה 'פנים' חוזרת כמה וכמה פעמים. יש והיא מדברת על פניו של עשו, יש והיא מדברת על פניו של יעקב ויש והיא מדברת על פניו של האיש-המלאך. יעקב מבקש לכפר את פניו של עשו לפני שהוא רואה אותם ולבסוף, משווה אותם לא פחות מראיית פני האלוקים. אולם התהליך הזה משפיע לא פחות על פניו של יעקב עצמו, עוד לפני שעשו ישא את פניו הוא זוכה לגילוי פני האלוקים בעצמו עד כי שמו של המקום ממנו הוא בא הוא: 'פניאל'.

אם נתבונן לרגע נגלה, שלא זו בלבד שיעקב הולך לפגוש את עשו אחרי עשרות שנים אלא שהוא הולך לפגוש אותו אולי לראשונה. מאז שיצאו שניהם מבן אימם, לא התראו האחים באמת פנים אל פנים. ברגע הלידה פניו של עשו היו קדימה כשיעקב רק אוחז בו מאחור, במהלך שנות הילדות הוא היה ספון באוהל כשאחיו בשדה, במפגש הבודד של שניהם פיו של עשו היה מלא בנזיד, ברגע הגורלי השניים חלפו זה על פניו של זה ב'דלתות מסתובבות'. עשו לא מדבר עם יעקב, הוא זועק לשמיים ויעקב שומע את דבריו רק דרך דבריה של אמו. והנה עתה, לאחר פגישות עם מתווכים בדמותם של בנו של עשו ושרו של עשו, הגיעה השעה לעמוד מול עשו עצמו.

אם ננסה להבין מה תוצאות המפגש, הרי שהן עולות מדבריו של יעקב עצמו המסכם את המפגש [בראשית לג י] - 'כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי'. מילים אלו, תמוהות מאוד במשמעותן, יעקב משווה את המפגש עם עשו למפגש עם אלוהים בעצמו. לא פלא שהמדרשים נחלקים בין ביקורת על יעקב ובין ניסיון להקטין את משמעות דבריו כאילו מדובר על אלוהים במשמעות שאינה של קודש.

אבל בדבריו של הרב קוק [אגרות הראיה אגרת קיב] אנו מוצאים פרשנות חדשנית, אמיצה ותובענית - 'וגדולים דברי הגר"א ז"ל: "ואת עשו שנאתי - את הטפל לעשו", אבל עקרו והוא ראשו "בהדי אבהן דעלמא גניז" (סוטה יג א) ועל-כן "ראיתי פניך כראות פני אלקים" אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם'.

יעקב מגלה אחרי שנים, שיש משהו בו - בעשו אחיו - שאם יתבונן בו, בפניו, בראשו; יגלה שם דברים יקרים הראויים להערכה והוקרה. יעקב מגלה שעשו הוא איש שיש בו פנימיות עמוקה מאוד, ראש מלא בערכים חיוביים ויש בו תוכן ראוי לאימוץ. יעקב נדהם להבין שיש בעשו אלוקים, שיש בפניו אלוקיות, והוא לא יכול שלא לגלות זאת לעשו.

לא פלא הוא שראשו של עשו זוכה לבסוף לכבוד הראוי לו [תרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל בראשית נ יג] - 'והיה ראשו של עשו מתגלגל עד שנכנס לתוך מערת המכפלה, ונח בחיקו של יצחק אביו'. יעקב, איש יושב אהלים מגלה את האלוקים גם בפניו המחוספסים של איש השדה ובכך חוזה שבמקום מושבו של עשו עוד ישמע קולה של תורה מבית מדרשו של יעקב כדברי הגמרא [מגילה ו א] - ''ונשאר גם הוא לאלהינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תיאטראות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים'.

הרב קוק ממשיך ומדגיש כי המפגש בין האחים הוליד את ההכרה כי תפקידו של עם ישראל אינו להכרית את עשו אלא למצוא בו את נקודות האור והטוב. זאת הסיבה, שהתורה מדגישה כמה פעמים את אחוות צאצאי יעקב-ישראל עם עשו-אדום, כגון: "אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל" (במדבר כ יד); "בגבול אחיכם בני עשו" (דברים ב ד); "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא" (דברים כג ח); "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה" (עובדיה א י). מההדגשה הזו לומד הרב קוק [שם] את חזונו: 'ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא'.