חורבן הערוב

ארץ אחרת

 

במהלך המכות, מנהלים משה ופרעה משאים ומתנים שונים, בכל פעם מציע פרעה הצעה אחרת ובכל פעם משיב לו משה תשובה בלתי מתפשרת. אחת מנקודות המפנה במשא ומתן המתמשך בין שניהם מתרחש לאחר מכת ערוב. כאן לראשונה מציע פרעה לעם ישראל לעבוד את עבודת האלוהים בתוככי מצרים. משה מתעקש כי את עבודת הקורבן יקיימו ישראל במדבר דווקא, מרחק שלושת ימים ממצרים.

 

וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי:

(שמות ח כא-כד)

 

מה היה בה, במכת ערוב, שהביא את פרעה לראשונה להסכים לקרבן לאלוקים בתוככי מצרים. רבים מהפרשנים (חזקוני שמות ח כא וכ"כ שפתי כהן, מלבי"ם ומשך חכמה) מבארים שלראשונה במכה זו היה הבדל בין ארץ גושן לשאר ארץ מצרים. מכה זו, הפותחת את הסימן עד"ש, הדגישה את ההשגחה האלוקית המבדילה בין ישראל למצרים. נמצא אם כן, שפרעה מגלה לראשונה שיש הבדלים בין חלקים בארצו הגדולה. בתוך מצרים לא יסכים פרעה לעבוד את האלוהים ולזבוח לו, אבל מעתה ארץ גושן כבר איננה שייכת למצרים ואפשר לזבוח בה. בנקודת הזמן הזו, פרעה מקבל את החלוקה הזו כי הוא מעדיף לוותר על חלק מארצו כדי להציל את רובה מהמכות הבאות.

 

ארץ המדבר

 

בדברי ה'חתם סופר' אנו מוצאים שהאמירה של פרעה נשענת לא רק על נימוק טקטי אלא על השקפה תיאולוגית עמוקה. עד כה פרעה פגש את האלוהים כמי שעושה דין ונקם בעולמו. אלוהים נתפס בעיניו כישות נוראה שבכוחה הגדול מבקשת להחריב את כל הנקרה בדרכה. משום כך, כשמשה מספר שאלוהיו רוצה שעמו יעבוד אותו במדבר, פרעה חושב שזה משום שהמדבר הוא מקום החורבן. "שאמר לו משה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה', ע"כ אותו אלוקי ישראל הוא השוכן במקום החורבן ושממה, ולכך הקפיד לעבדו דוקא במדבר במקום חורבן אשר כוחו גדול שמה" (תורת משה שמות ח כא). כעת, בוחן פרעה את ארצו והוא רואה אותה חרבה - "וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב" (שמות ח כ) - כיון שכך, אין צורך ביציאה אל המדבר. מעתה, עבודת האל המחריב יכולה להיות במצרים שנחרבה מבלי שפרעה יצטרך לוותר על העבדים.

 

דברי החתם סופר מתבארים ביתר ביאור אחרי שמעיינים בדברי רבו על מכת ערוב. פסוקי התורה לא מפרטים מה בדיוק אירע במכה זו מלבד תיאור של ערבוב מסוים. באזהרה שלפני המכה אומר משה: "..וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (שמות ח יז). הרב פנחס הלוי הורוויץ, רבו של החתם סופר, מבאר את לשון הפסוק בביאור מופלא. לדבריו, אם החיות הטורפות במכת הערוב היו מגיעות למצרים בפני עצמן, הן לא היו יכולות לטרוף ולהתגרות במצרים. בעלי חיים שאינן בסביבתם הטבעית לא יכולים לנהוג בפראות ובתוקפנות כפי הרגלם. משום כך, בעלי החיים במכת ערוב הגיעו למצרים יחד עם בית הגידול שלהם "היינו תערובת האדמה שנתערב בה מן המדברות ע"י החיות שהביאו עמהם". החיות הגיעו למצרים עם האדמה - החול והעפר - שעליה התהלכו ביערות והמדבריות (פנים יפות שמות ח יז).

 

ראיה יפה לדבר ניתן למצוא מהסיפור בו שיסה הנביא אלישע דובים בנערים שהקניטו אותו (מלכים ב ב). הפסוק מתאר כיצד יצאו הדובים מתוך היער והגמרא (בבלי סוטה מז א) מגלה כי אותו מקום היה ריק "לא דובים ולא יער". נס כפול הביא לכך שהקב"ה ברא יער וגם דובים ועל כך הגמרא שואלת: "וליהוי דובים ולא ליהוי יער!" - שיבראו דובים מבלי שיש צורך לברוא גם יער באופן ניסי. על כך מתרצת הגמרא - "דבעיתי" - דובים ללא יער טבעי ומוכר להם, יהיו מבועתים ומפוחדים. מכך ראינו שדרכו של הקב"ה כשהוא מביא חיות רעות כעונש, הוא מביא עמהם גם את מקום גידולם שיקנה להם ביטחון וטבעיות להוציא את הפראות שלהם.

 

אם כן, במכת ערוב לא היו רק חיות רעות שמילאו את הרחובות אלא חורבן מוחלט של אדמת מצרים. בתום המכה נראתה מצרים כעיי חרבות, ג'ונגל פראי הרוס ורמוס. וכעת פרעה ומשה ניצבים זה מול זה ומנהלים שוב משא ומתן על שחרור עם ישראל. לא פלא שפרעה מתייחס כעת לארצו כמדבר ממש, הלא האדמה התמלאה בחול המדבר ואין ביניהם שום הבדל!.

 

חורב וסיני

 

אבל אז מגיעה תשובתו של משה והיא מציגה תפישה אחרת של האלוהות. האלוהים של משה אינו רק אלוהי החורבן וההרס אלא מי שמהווה את המציאות כולה. היציאה אל המדבר אינה משום שהוא מקום חרב אלא משום שהוא מקום שיד אדם לא קלקלה אותו. ארץ מצרים מלאה מטומאת העבודה זרה והתאווה של אנשיה ולכן אי אפשר לעבוד בה את האל. עם ישראל מבקש להתנקות מזוהמת מצרים ולכן דרושים לו שלושה ימים שבהם יתרחק מאלילי מצרים. הויכוח בין שניהם על זמן ההליכה במדבר אינו רק ויכוח על משך החופשה אלא על מטרת העבודה. האם מדובר ביציאה למקום מזדמן או שמא בתהליך היטהרות עמוק ומשמעותי.

 

פרעה ומשה מציגים שתי רמות בהכרת האלוהות, שמתבטאות בשמות השונים של האל. דבריו של פרעה אינם טעות, הם פשוט מייצגים הבנה בסיסית וחלקית. לה' ישנם שבעה שמות עם כוונות אחרות (שו"ע או"ח ה א), אחד מהם הוא שם אלוהים שמשמעותו "תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". זהו השם המבטא את הדין שה' עושה בעולמו, את עונשם של הרשעים ואת החרבת מקורות הרוע. זה השם שפרעה מבין ואיתו הוא מנסה להתמודד ולהתמקח. אבל משה פועל בשם אחר - שם הויה "היה, הווה ויהיה". שם זה הוא ביטוי לכך שה' מהווה את כל העולם, נותן לו את זכות הקיום והחיות המתמדת. מול האלוהים המחריב את מצרים, משה מבקש להציג את אלוהים המהווה את עולמו.

 

הבדלי השמות הללו נמצאים גם בשמותיו של ההר אליו מבקשים ישראל לצאת ולעבוד את אלוהיהם. מתן תורה התרחש בהר סיני שלא פעם נקרא גם הר חורב. המהר"ל (דרך חיים ו ב)  מסביר ששם זה מבטא את הצד הקשה שיש בנתינתה של תורה - "הוא שמביא חורבן על בני אדם שמרחיקים את התורה, ולפיכך מצד הזה ראוי שיקרא שמו "הר חורב"". התורה בונה את העולם אולם היא מביאה בכנפיה גם חורבן לאלו שבחרו להתרחק ממנה. למעשה, הצד הזה של התורה - הקשה, הסיזיפי, המחייב והמעניש - הוא הצד הגלוי יותר למתבונן מהצד "כי דבר זה יותר מורגש בעולם,.., כי השנאה עושה היכר ורושם, ולא כן האהבה, שלא נמצא מזה רושם". על מנת להרגיש בבניינה של התורה ובטוב שבה יש לעמול ולטעום ממנה זמן ממושך. לכן אלו שאינם עוסקים בתורה ומרוחקים ממנה, נפגשים בה רק מכוח "בת קול יוצאת מהר חורב" - חורב דווקא. אותה בת קול המביאה חורבן בהכרזתה - "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

 

אם כנים דברינו, נוכל לומר שמכת הערוב קשורה בקשר הדוק למהות חורב כמקום עבודת האלוהים. רמב"ן (דברים ב כג) מלמדנו, שבעברית האותיות 'עין' ו'חית' מתחלפות, כפי שהוא ממחיש בלשונות המדרשים ובדוגמאות רבות. לפי דברים אלו, אפשר בהחלט למצוא קשר בין 'ערוב' ל'חרוב'. לפיכך, שמה של המכה מזכיר את המקום שבו יעבדו ישראל את האלוהים. לא פלא אפוא, שפרעה מרגיש כי מכה זו הכשירה את הקרקע לקרבן שתוכנן למדבר.  

 

תורת חיות

 

גם כאן פרעה לא הצליח לראות את התמונה המלאה, ולכן בקשתו נדחתה. עבודת ה' אינה מבקשת להיות באמצעות מכת הערוב או על פיה, היא אמורה להיות הפוכה ממנה ולהוות עבורה תיקון. רבותינו נחלקו במדרש (שמות רבה וארא יא ג) מה היתה מכת הערוב - "לפי שהיו אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים כדי להיות מצירים בהם לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות - דברי רבי יהודה, ר' נחמיה אמר מיני צרעין ויתושין". מכת ערוב אם כן היא ערבוב של חיות טורפות או של חרקים מזיקים. לעומתה, מתן תורה מתאפיין בכך שלא הייתה שליטה לחיות לעשות כרצונן החופשי. מול ההמולה של מכת הערוב, המדרש (שמות רבה יתרו כט) מתאר את דומיית העולם - "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש". גם לשיטה שלפיה ערוב הם צרעות ויתושים, מתן תורה היה היפך מתקן למכה, כפי שמספר המדרש (שיר השירים רבה א) "ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה, אמר ר' יודן אפילו פורטענא [פרעוש] לא עקץ בם". מתן תורה מגלה את האלוהים כבורא עולם ומהווה המציאות ולכן חורבן החיות אינו נצרך כפי שהיה במכת ערוב.

 

הניגוד בין התורה ובין החיות מודגש במדרשם של חכמים על יעקב אבינו הלן לאחר ארבע עשרה שנות לימודיו אצל שם ועבר. התורה מספרת "ויקח מאבני המקום" וחכמים מסבירים "עשאן כמין מרזב ונתן תחת ראשו שהיה מתיירא מן החיות.." (בראשית רבה סח יא). יעקב אבינו יוצא מבית המדרש ומאהלה של תורה ולכן הוא נתון עכשיו לחשש מן החיות הטורפות. ראשו של יעקב עסק בתורה ולכן כשהוא פוסק מכך הוא צריך שמירה. ה' יכול להתגלות בעולם דרך דין וחורבן חייתי אבל גם יכול להתגלות גם דרך הוויה ושפע רוחני מהתורה הקדושה. במכת ערוב פרעה מגלה את הדין של הקב"ה בארץ מצרים, אבל השראת שכינתו של ה' תהיה במתן התורה בלב המדבר.