"נִרְאֶה שֶׁזְּמַן כְּזֶה רָאוּי לִגְאֻלָּה יוֹתֵר" - ערב פסח שחל בשבת במחשבת ה'חתם סופר'
מקדש, ארץ
ומלכות
בשנת תקפ"ח
ערב פסח חל בשבת, במהלך דרשת שבת הגדול, שהוקדמה בשבוע, התייחס החתם סופר לצירוף
התאריכים המיוחד של שבת הסמוכה לחג הפסח. בדבריו הוא מגלה לנו כי אירועים
משמעותיים רבים התרחשו בצירוף תאריכים שכזה. בתקופת המדבר, מגלה הגמרא (שבת
פז ב) שחנוכת המשכן הייתה בר"ח ניסן והוא חל ביום ראשון, "שתחילת חינוך המשכן היה.. ביום שנברא בו
העולם" (דרשות חתם סופר, דרשה לשבת הגדול
תקפ"ח). אם כן, באותה שנה, שבועיים לאחר מכן - חל ערב
פסח בשבת. כארבעים שנה לאחר מכן, משה נפטר בז' באדר שחל בערב שבת ובני ישראל נכנסים
לארץ ישראל ומפילים את חומת יריחו בכ"ח בניסן שחל בשבת (תוספות מנחות ל
א). נמצא אם כן, שבאותה שנה עשו ישראל את הפסח הראשון שלהם בארץ כאשר
ערב פסח חל בשבת. ולבסוף, בימי בית שני, ערב פסח חל להיות בשבת ואז מתעוררת מחלוקת
הלכתית לגבי הקרבן בבית המקדש. הלל הזקן נמצא באותו מעמד, מלמד את הציבור הלכה
שנשכחה ו"מיד הושיבוהו בראש
ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח" (בבלי
פסחים סו א). כלומר, באותו מעמד "ראו חכמינו ז"ל
להחזיר עטרה למלכות בית דוד ע"י נשיאי התורה - הלל ומשפחתו". הלל
המשתייך לשושלת בית דוד מתמנה לנשיא ומחזיר לה שוב את המלוכה. נמצא אם כן, שבערב
פסח שחל בשבת זכינו לקדושת המשכן, לירושת ארץ ישראל ולמלכות בית דוד. ואכן החתם
סופר מסכם - "אשר מזה נראה
שזמן כזה ראוי לגאולה יותר, שהוא יום שנבראו בו שמים וארץ והעולם" (דרשות
חתם סופר, דרשה לשבת הגדול תקפ"ח), אולם יש לנו לברר מה המעלה המיוחדת
בכך שחג הפסח חל ביום ראשון שבו החלה בריאת העולם?.
ערב פסח שחל
בשבת מבטא את החיבור בין פסח לשבת, בין גאולת הגוף והחומר בעולם הזה ובין התרוממות
הרוח וקדושת הזמן בעולם הבא. תחילה, הדבר בא לידי ביטוי בחנוכת המשכן, שחל בשנה בה
ערב פסח חל בשבת. הפסח שהקריבו ישראל במדבר ביום ראשון, מיד לאחר השבת, הביא לידי
ביטוי את מהותו של המשכן כמחבר בין שמים וארץ, בין קדושת השבת ליום הראשון בו החלה
בריאת העולם.
שני צדדים בהנפה
במאמר אחר המתייחס לכניסת עם ישראל לארץ ישראל, מבאר החתם
סופר עניין נוסף. כשהתורה מתארת את הנפת קרבן העומר לאחר חג הפסח, היא מכנה אותו
בשם 'שבת' - "כִּי תָבֹאוּ
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם.. מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ
הַכֹּהֵן" (ויקרא כג י-יא). הכינוי הזה
הולם את מה שהיה במציאות, שהרי הנפת העומר הראשונה בביאה אל הארץ אכן הייתה ממחרת
יום השבת. בכניסה לארץ, עם ישראל שמר את השבת ומיד לאחריה חגג את הפסח - "פסח
גִּלְגָּל" - ביום ראשון שהיה המשך רציף כ'יומא אריכתא' ובסיומו הניף את
העומר (דרשות חתם סופר, מאמרים לפסח תקצ"ד). הנפת העומר
מבטאת את העלאת כל הדברים החומריים כלפי מעלה, הנפה של תמצית עמל האדם וזיעת אפו
כלפי השמיים. כאשר דבר זה מתבצע סמוך לשבת, הוא מבטא את הסמיכות והחיבור בין עולם
הבא שרמוז בשבת ובין העמל שממלא את ימי החול. "כי עבודה כזו היא מעין העוה"ב
"עולמך תראה בחייך" וזהו שאמרו "יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים
בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ועל כן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת
יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן" שיהיה מעין מחרת השבת "יום שכולו שבת"" (חתם
סופר אמור י).
אחרי שנים של
הסתופפות בין ענני כבוד ואכילת מן, כבר בכניסתו לארץ העם מדגיש את החיבור בין חיי
המעשה לעבודת ה'. באותו מעמד, מתחולל המעבר והתאריך של מעשה העומר לא מכונה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא
כג יא) אלא בתאריכו המקורי - "וַיֹּאכְלוּ
מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (יהושע
ה יא). החתם סופר (אמור יט) מסביר את
השינוי הגדול שהתחולל במהותו של קרבן העומר. קרבן העומר, שבו אדם מניף את ראשית
התבואה החדשה, נתפס בדור המדבר כמעשה של הקרבת כל המאמץ האנושי, ולכן הוא מתוארך
למחרת השבת שבה האדם חדל מכל מעשיו. "ביום
שבתו ממלאכה ועבודה.. מיד אחר זה תחילת מעשינו לכנוס בעבודת ה', לקצור ולטחון ללוש
ולהניף ולהקטיר לשמו עומר, שקבלנו עול מלכות שמים..".
אבל קרבן העומר הוא גם זה שמתיר את האכילה של התבואה החדשה, בכך הוא ממחיש את תיקון
האדם בעולם הזה וקידוש החומר - "טרם
נאכל מתבואת יגיע כפינו אכילת חולין.. נמלא בטנינו ונשבעה משולחן גבוה פסח ומצה
מהישנה. ואחר שכבר בקרבך קדוש אז נהנה מיגיע כפינו".
זאת הסיבה, שבארץ ישראל מכונה היום לא כשביתה ממלאכה בעלמא, אלא במצוות אכילת קרבן
קדוש - "אכילת הפסח אחר שמילא
כריסו בקדשי שמים".
אם כן, ערב פסח
שחל בשבת מבטא את החיבור בין פסח לשבת, בין גאולת הגוף והחומר בעולם הזה ובין
התרוממות הרוח וקדושת הזמן בעולם הבא. חיבור זה התבטא בהנפת העומר המיוחדת שהמחישה
את שני צדדי הקורבן - גם קידוש המנחה שמוקרבת למזבח וגם ההיתר ליהנות מכל התבואה
שבשדות. זהו ביטוי לדברי החתם סופר "שזמן
כזה ראוי לגאולה יותר", גאולה שלמה היא כזו שמשלבת בתוכה את
החומר יחד עם הרוח, כפי שקורה בפסח החל ביום ראשון שבו נבראו שמים וארץ והוא סמוך
לשבת שבה התקדש כל מעשה בראשית. אבל החיבור הזה מתהדק כאשר אנו פונים לאירוע
השלישי שהתרחש בתאריך דומה והוא הפיכת הלל הזקן לנשיא בישראל.
גוף קדוש
עלייתו של הלל
לגדולה דווקא במעבר בין שבת לפסח מבטאת את הגילוי המיוחד שיש בזמן זה - חיבור בין
שבת מקודשת ובין המועד שבזכותו נבחרנו לעם קדוש. הלל הוא הדמות המייצגת את החיבור
בין הגוף לרוח בצורה המושלמת, כפי העולה מכמה מהנהגותיו. הלל לא ראה צורך לשמור
בהמה מיוחדת כל השבוע לסעודת השבת, כמנהג שמאי. החתם סופר מסביר "שגם אכילתו והנאת גופו ביום חול, היה קודש
וקרבן לה', ואם כן, מצוה שבא לידך אל יחמיצנה לשמור על שבת, כי גם היום מצוה בבהמה
שמנה" (חידושי חתם סופר לש"ס, ביצה טז א).
כל מעשיו של הלל לשם שמים, הוא מקדש גם את אכילות החול שלו וממילא הוא אינו זקוק
לשמור מאכל עבור קדושת השבת. זה הלל שהמדרש (ויקרא רבה לד ג)
מעיד עליו כמה התייחס לגופו בכבוד וראה בו משכן קודש לנשמה - "הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה
מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: "רבנו, להיכן אתה הולך?", אמר להם:
"לעשות מצוה" אמרו לו: "וכי מה מצוה זו?" אמר להן:
"לרחוץ בבית המרחץ". אמרו לו: "וכי זו מצוה היא?", אמר להם: "הן,
מה אם איקונין של מלכים.. מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן.. אני שנבראתי בצלם
ובדמות.. על אחת כמה וכמה.". זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך
והולך עמם, אמרו לו תלמידיו: "רבנו, להיכן אתה הולך?" אמר להם:
"לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא [אורחים בתוך ביתי]", אמרו לו:
"כל יום אית לך אכסניא [יש לך אורחים]?", אמר להם: "והדין נפשא
עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא? יומא דין היא הכא, למחר לית היא הכא [והרי הנפש
העלובה אינה אורחת בתוך גופי? היום היא כאן ומחר איננה]".
הלל עולה לגדולה
לאחר ויכוח הלכתי, האם ניתן להקריב את קרבן הפסח בערב פסח כאשר הוא חל בשבת. הלל
מלמד, שקרבן הפסח דומה ואף חמור יותר מקרבן התמיד שמוקרב בכל שבת ושבת. אולם, אם
כבר למדנו שעם ישראל הקריב את קרבן הפסח בשבת הראשונה שלו בארץ - מדוע התעורר הספק
בדין זה. לשאלה זו מציע החתם סופר (שו"ת חתם סופר א עט) תשובה
מופלאה, החושפת טפח נוסף על אותה שבת מופלאה. המקרא מספר שבפסח הראשון שעשו ישראל
בארץ, כל עם ישראל עברו ברית מילה שאפשרה להם להקריב את הקורבן. נמצא אם כן, "אותו שבת היו כל ישראל מסוכנים בשלישי
למילה והותר שחיטה והבערה ואין ראיה מאותו פסח לשארי ערב פסח שחל בשבת.. כיון
שהיה אז ערב פסח בשבת שניתן לדחות בלאו הכי לפסח, לא חיישינן כל כך...". השבת
הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל הייתה כשישראל היו חולים מסוכנים בסמוך לברית
המילה ולכן הם היו יכולים לחלל אותה בשל פיקוח נפש. אם כן, אותה שבת נדחתה ממילא
בשל סכנתם של ישראל ולכן הותר גם להקריב במהלכה את קרבן הפסח. שבת שכזו אינה יכולה
למעשה לשמש לראיה בשאלה ההלכתית אם שבת דוחה את הקרבת קרבן פסח.
הדברים תמוהים,
מה משמעותה של שבת כזו, שכל ישראל מצויים בה בסכנת חיים ולכן מתירים בה שחיטה
והבערת אש לחולה. האם היינו מדמיינים את השבת הראשונה בארץ, בפרט כזו הסמוכה לשבת,
כשבת שבה מלאכות רבות מותרות להצלת נפשות. דבר זה יובן על פי מה שכתב החתם סופר (כי
תשא י) בביאור הדין של פיקוח נפש שדוחה שבת. "שמע מינה ממלאכת המשכן שהיה ענין גדול מאוד,
ואעפ"כ נדחה מפני שבת, ובכל זאת שבת נדחה מפני פקוח נפש. מוכח כי גדולה
קדושת ישראל, ויותר קדוש וחשוב בעיני ה' נפש ישראל משבת ומכל שכן מבניין בית
המקדש. וזה כמה עזה אהבת הקב"ה לישראל." השבת הראשונה
בארץ ישראל מגלה את קדושת הגוף הישראלי ומעלתו הגדולה, שחשוב יותר מקדושת השבת
הרוחנית, זה המסר שחלחל לעם ישראל בכניסתם לארץ. זה המסר שמבקש הלל ללמד את
תלמידיו, הלל שעליו עצמו נאמר: "ראוי
זה שיחללו עליו את השבת" (יומא לה א).
הוא זה שלימד שהחיבור בין גוף ונפש מתבטא ביתר שאת בזמן של ערב פסח שחל בשבת. את
המסר הזה מקבע הלל בהלכה לדורות ולפיה קרבן פסח, המבטא את קדושת עם ישראל, דוחה במעלתו
את קדושת השבת העליונה.
אליהו - חכם
ונביא
מנהג ישראל
להפטיר בשבת הגדול את דברי הנביא: "הִנֵּה
אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג כג). גם קהילות שלא
נהגו להפטיר בשבת הגדול בכל שנה את ההפטרה זו, מפטירים אותה בשבת הגדול כאשר היא
חלה בערב פסח. קריאת ההפטרה מעלה על נס את אליהו הנביא המגיע לפני יום הגאולה,
ומתוך נבוא לעיין בדמותו של אליהו במשנתו של החתם סופר. החתם סופר (שו"ת
חת"ס ליקוטים צח י) מלמד כי אליהו הוא שילוב מופלא בין גוף
ורוח. לדבריו, אליהו יכול להופיע בעולם בשתי צורות - "כי מעולם לא עלה אליהו בגופו למעלה מיו"ד
טפחים, אך נפרדה נשמתו מגופו שם והנשמה עולה ומשמש למעלה בין מלאכי שרת וגופו
נתדקדק ושורה בגן עדן התחתון בעולם הזה. וביום הבשורה במהרה בימינו תתלבש נשמתו
בגוף הקדוש הלז ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל.. ואז יש לו דין ככל
בני ישראל וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעוה"ז מלובש בגופו הזך. אך כשמתגלה
בנשמתו כמו ביום המילה, אז איננו מחויב במצות.. וכשמתגלה על אופן זה הרי הוא
מלאך אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים אין לקבוע הלכה עפ"י דבריו. דהוי
ליה רק כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחים בבת קול. אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא
מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ובעיות ואליו תשמעון, כי מי כמוהו מורה".
אליהו הנביא יכול להתגלות בעולם בשתי צורות - בגוף דק וקדוש שבו מתלבשת נשמתו ואז
הוא ככל חכמי ישראל או בהתגלות מופשטת כמלאך השרת. מעניין לראות, שמעלתו של אליהו
היא גבוהה יותר כאשר הוא מתגלה בגוף בשר ודם. רק אז הוא לא נחשב כדברי חלום אלא כמלמד
תורה, מגלה דינים ופוסק הלכות המתרץ את כל הקושיות.
אליהו הנביא
מתאים ביותר למעלת שבת הסמוכה לחג הפסח, כיון שהוא בחייו - וביותר לאחר מותו -
מדגיש את החיבור בין הקודש של שבת ובין הטבע של בריאת היום ראשון. בעניין זה האריך
רבות הרב קוק במאמריו, ולפיהם כל מטרת הגעת אליהו לפני בוא יום ה' היא הארת החיבור
שבין הקודש והחול. ממש כפי שהחתם סופר המחיש את מעלת גילוי אליהו הגשמי על גילויו
הרוחני כותב הרב קוק (אורות התחיה מו) - "כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר
פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול
ועצום ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית. כן הקודש שבחול, שירד
עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר
הרבה... לפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש
שבחול,..". את המהלך המופלא הזה יעשה אליהו הנביא
באמצעות מעלתו המיוחדת - "הנני
רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ
גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם
בטבע.. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע,.. לחמנו
בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים,..,
אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא
הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד
מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו,
הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור
הקודש" (אורות התחיה ל). אליהו הנביא
אמנם התנהל בקנאות במעמד נביאי הבעל בהר הכרמל, אבל לעתיד לבוא דווקא ההרמוניה בין
הטבע והרוח תביא את הגאולה - "אליהו
הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה
המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים.. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שתי
הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את
עולם העשייה כולו, לברית ד'. וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית
הימים,.. האחדות הטהורה,.., מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל
ההויה.. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח,
כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית" (קובץ
ו רצא). דברים אלו מתארים את התהליך העמוק שאליהו יחולל - תהליך של גילוי
הקודש שבחול, של העלאת הטבע וקישור כל העולם התחתון לעץ החיים העליון. מדברי החתם
סופר אנו למדים עד כמה תהליך זה יכול וראוי להתקיים דווקא בערב פסח שחל בשבת וכך
מבהיקה מסקנתו - "אשר מזה נראה
שזמן כזה ראוי לגאולה יותר!"
תגובות
הוסף רשומת תגובה