לחמה של תורה

בין מצוות השדה אנו מוצאים את מצוות פאה, לפיה אסור לחקלאי לקצור את כל שדהו אלא להשאיר בפינת השדה שיבולים שלא נקצרו לעניים. המעניין הוא שהתורה מציינת את המצווה הזו פעמיים. פעם אחת בין מצוות התלויות בארץ בפרשת קדושים (ויקרא יט ט) - ''וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט". בפעם השנייה, התורה בוחרת להשתמש כמעט באותם מילים בתוך כדי תיאור מצוות החגים (ויקרא כג י, כב): ".. כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:.. וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם".

רבותינו הראשונים למדו מהמיקום של מצוות התלויות בארץ בין מצוות החגים מספר רעיונות ודינים בסיסיים. רש"י מבאר שהדבר נועד לחייב שני לאווין על מי שאינו שומר את מצוות פאה. בביאור הקשר לקורבנות החגים מביא רש"י בשם המדרש שהדבר מלמד "שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו". רמב"ן גם הוא לומד מהסמיכות דינים והלכות - שאין מצוות קציר העומר דוחה את מצוות הפאה, למרות שעשה דוחה לא תעשה.

עיון בדברי המשך חכמה במקומות שונים מעלה תפישה מרתקת על היחס בין התורה והמוסר הנסמך על אזכור מצוות הפאה דווקא בהקשר של החגים בכלל, וחג השבועות בפרט. רבינו מאיר שמחה הכהן רואה בהדגשת מצוות פאה פעם נוספת רצון של התורה להבליט את המצוות הרבות המלוות את העבודה החקלאית על כל שלביה. "כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד, ליחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלימות האמיתי ולהתקרבות השי"ת,.., הכלל: ראשית ואמצע וסוף הקצירה קודש הם להשם, וקודש הם לענינים אשר בהם יושרש החמלה והחסד, אשר הן הן המגיעות את הישראלי לאושר השלמות ולהתכלית הנרצה לאלקים יתעלה" (משך חכמה ויקרא כג י).

במקום אחר בפירושו של משך חכמה (ויקרא כג כב) הוא מציע פירוש אחר המבקש לקבוע יסוד משמעותי במהותה של התורה ומצוותיה. לדבריו, הדגשת המצווה החברתית שנית ובסמיכות לחג מתן תורה באה ללמד "כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החוקים, כי אם על הנימוסים המושכלים,.., כי בלא אמונה בה', עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות, לא יחמול ולא ישא פני אביו". דבריו הנוקבים מלמדים כי מתן תורה לא חידש רק מצוות שבין אדם למקום אלא העניק משמעות גם למצוות החברתיות שיש בתורה. לולא הציווי האלוקי האדם לא היה מקיים גם את המצוות ההגיוניות ביותר כמו כיבוד הורים ומתן צדקה. משום כך, קובעת התורה "כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה, לא על חוקים לבד, כי אם גם על המושגים בשכל. לכן "ובקוצרכם את קציר ארצכם וכו'", גם כן מצד ש"אני ה' א - להיכם".

יש כאן אמירה ברורה כי עניינה של התורה אינו השגות רוחניות בלבד או תפישות תיאולוגיות מרוממות אלא הענקת משמעות לסולידריות הבסיסית ביותר. לאור זאת, מתן תורה אינו רלוונטי למדבר שבו הוא התרחש אלא למקום שבו יש שדה, ותבואה, ומקדש. רק שם יש פאה שצריך להשאיר ועליה לרגל שניתן לקיים, רק שם התורה היא תורת חיים. ובמילותיו החריפות במקום אחר (משך חכמה דברים לב ג) - "כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם, וראשית כל אשר לו, יובא בית ה' ולמשרתיו הקדושים. ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלהי ויבואו להיראות פני ה'. וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה' על הגויים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העולם הבא לכל מתבונן. לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד, וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה', וה' הולך לפניהם - הלזה יקרא תכליתי?!".

כפילות מצוות הלקט והפאה, כשהיא נסמכת לאזכור חג השבועות, נראית מיותרת בראיה ראשונית. אולם בעיון מעמיק של פרשנינו אנו למדים ממנה יסודות משמעותיים ביותר במהותה של התורה. התורה מעניקה משמעות לכל עשייתנו החברתית ומושגי המוסר הנשענים על ההיגיון. למעשה, היא מעניקה משמעות לכל היצירה האנושית - החקלאית, הצבאית והחברתית - לחיים עצמם.