לקיחת אחריות

בפרשת קדושים מופיע צמד האיסורים המפורסמים האוסרים על הפגיעה בחלשים: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' [ויקרא יט יד]. איסורים אלו מרתקים במשמעותם ובתיאור הצבעוני של המעשים האסורים והם זוקקים ביאור ועיון מיוחד.

נתחיל באיסור הראשון, בו אנו מוצאים הרחבה מיוחדת בדברי חז"ל הדורשים את הפסוק מעבר לביטוי המעשי המסוים שלו. מלבד האיסור להניח מכשול בפני מי שאינו רואה, חכמינו דורשים את המילה עור כמי שהוא 'סומא בדבר' ואוסרים כל נתינה של עצה לא טובה [ספרא לה] או התנהלות לא טובה [חולין ז ב] במישור המסחרי והמעשי מחמת פסוק זה.

זאת ועוד, דרשות חז"ל מרחיבות את האיסור גם לעניינים שברוח. בדבריהם, אפשר למצוא איסורים לסייע ליהודי 'שהוא עיור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו' [רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יב יד] לעבור עבירה מהתורה כמו נתינת יין לנזיר [פסחים כב ב]. יתרה מזו, אפילו הבאת היהודי למציאות שבה יקשה עליו לקיים מצוות כגון הלוואה ללא עדים [בבא מציעא עה ב] או אפילו הכאת הבן הגדול [מועד קטן ז א] נאסרה מטעם זה.

חז"ל רואים באיסור הזה ביטוי להשקפת עולם ולהתנהלות כללית ולכן הם מסרבים לצמצם אותו לאירוע אחד מעולם הנזיקי. השקפת עולם שמסרבת לראות את ההשלכות העצומות של מעשי האדם על המציאות. מי שמסוגל לשים מכשול בדרכו של העיור הוא מי שמתמקד רק ברגע הנפילה או האדרנלין שמורגש לפניה. אם היה האדם מודע להשלכות הנוראיות של מעשיו הוא לא היה מעלה על דעתו לשים מכשול בדרכו של העיור. מי שמתנהל בחייו באופן הזה עוקר את אחד מיסודות ההנהגה המוסרית - הכרת האדם באחריות על מעשיו. לא פלא שדווקא איסור כזה נאמר במעמד החשוב בהר עיבל וגרזים - "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" [דברים כז יח].

חז"ל מלמדים אותנו שהכרת האחריות הזו אינה רק על מעשי האדם באופן פיזי אלא גם - ואולי בעיקר - בעולם הרוחני. אדם שמחטיא את חברו הוא אדם שאינו מבין את משמעותה של התורה והשפעתה במציאות. אם היה מכיר במשמעות זו, הרי שהיה נמנע מלהחטיא את חברו או אפילו להביא אותו למציאות שבה חטאו מתאפשר בקלות. אין כאן הרחבה מוגזמת של האיסור אלא השלכה פשוטה מהמזיק הפיזי למזיק הרוחני, 'שכל המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא' [תנחומא פינחס ד].

אחר דברינו אלה, נבוא לעיין באיסור על קללת החרש, שאינו אמור להיפגע מהקללה שאינו שומע. ואכן בטעם האיסור, נחלקו רבותינו הראשונים. דעת ספר החינוך [מל"ת רלא] שהקללה פועלת את פעולתה בעולם ועלולה להזיק ולכן אע"פ שאין החרש יכול לשמוע התורה אוסרת על האדם להזיק לחברו אפילו בדרך מיסטית. טעם נוסף מביא החינוך והוא, שאמנם החרש אינו יכול לשמוע את המקלל אבל עלול להיוודע לו על ידי אחרים שהוא קולל על ידי חברו ותיווצר מחלוקת ביניהם.

לעומת הטעמים המעשיים של החינוך, מביא הרמב"ם טעם שונה לחלוטין. לדבריו [סהמ"צ שיז], התורה אינה חוששת להרגשתו או שלומו של החרש המקולל אלא לנפשו של המקלל. התורה רצתה לחנך את האדם שלא יהיה כועס ונוקם ומנעה ממנו להרגיל את עצמו לנבל את פיו ולבקש את רעת חברו. לא פלא שלפי שיטת הרמב"ם [הל' סנהדרין כו א] המקלל קטן לוקה, למרות שהקטן אינו מתבייש ונכלם, שהרי עדיין מידה מגונה הושרשה בליבו של המקלל. באופן הזה יש להסביר את דבריו [הל' סנהדרין כו ו] שאין אדם יכול למחול על שקיללו אותו למרות שאדם מסוגל למחול על כבודו, שהרי לא רק ביזוי כבוד יש כאן אלא התנהגות בזויה.

בשני האיסורים הסמוכים הללו, התורה מנסה להטמיע בנו את רגש האחריות האישית וההבנה שהשפעה שלנו היא עצומה. למרות רגע אחד של ליצנות או כעס מצטבר, התורה מבקשת מאתנו להרחיב את המבט לתוצאות של מעשינו ודיבורינו. את זה היא עושה בכל המישורים: הכשלה פיזית, עצה מעשית גרועה, סיוע לדבר עבירה, מריבה עם החבר, גרימת נזק לחבר באופן מיסטי והעולה על כולנה - התדרדרות מוסרית אישית.