קרבן של ציבור

הקריאה של הקב"ה אל משה לבוא אל אוהל מועד, למול עיניהם של כל ישראל היתה בהחלט דבר חריג. משה הוא האדם הראשון והיחיד שנכנס אל האוהל 'בהזמנה אישית', דבר שמדגיש את המעלה המיוחדת שלו בהשוואה לכלל ישראל ולכהנים. לאחר קריאה זו, מצווה משה ללמד את ישראל את דיני הקרבנות הפותחים במילים (ויקרא א ב): 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה''. במילים אלו מוצא 'אור החיים' הקדוש אמירה משמעותית המשלימה את הקריאה האישית אל משה.

ההזמנה המיוחדת למשה עלולה ליצור רושם שרק משה מסוגל להתקרב לאלוקים, כאילו המשכן הוא ביתו הפרטי של משה שאינו שייך לכל ישראל. לכן פותחת התורה במילים 'יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן', הקרבה של כל אדם אל הקודש באה מתוך בני ישראל. רק בזכות עם ישראל יכול משה וכל אדם להיכנס באופן פרטי למשכן. כל מעלתו של משה נועדה בשביל ישראל ורק למענה נועדה כניסתו אל המשכן.

בעל 'אור החיים' מרחיב את העיקרון הזה וטוען לפי עיקרון זה, שעיקר תפקידם של המנהיגים הוא לרומם את העם ממנו באו - 'עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה''. כשעם ישראל מתרחק משמירת התורה, הרי שבכוחו של המנהיג לקרב אותם בחזרה אל הדרך ובכך למעשה להקריב קרבן. הקרבן הזה אינו קרבן רשות או נדבה, זו חובתו העיקרית של כל מי שהרבים תלויים בו. החובה הזו מטילה על המנהיג אחריות לזכות את הרבים ולא להתעלם מאנשים המתרחקים במעשיהם מן הטוב. אם יעשו כן המנהיגים, הרי שהם זכו להקריב את הקורבן הגדול ביותר שישנו, קרבן שמחליף את הקורבנות הרגילים. 'ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה גם אין מציאות להביא לו חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז"ל: 'כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו' ואם אין שוגג אין קרבן'.

ידוע הוא שישנם קורבנות שניתן להביא ממספר סוגים - מן החי ומן הצומח. כך למשל, ניתן להביא קרבן מהבקר, מהצאן, מהעוף ומהצומח. למרות שבמבט פשטני, ככל שהקרבן יקר יותר נראה שהוא נחשב יותר, חכמינו מלמדים שהיחס הוא הפוך. דווקא העני שמביא מעט סולת נחשב בעיני הקב"ה כמי שמסר את נפשו על המזבח. דברים דומים אנו מוצאים גם בקרבנות המיוחדים המוטלים על מנהיגי הציבור.

המקריב נקרא בלשון התורה 'אָדָם' שהוא לשון חשוב ומרמז על מישהו המשתייך לגדולי האומה. אדם כזה, מקריב אל האלוקים אנשים חוטאים המתנהגים בתאוות ליבם כבהמות. 'ואמר 'מכם' - מן הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה' ויאמרו לאל סור ממנו ונתרחקו מדביקותו יתברך, את זה יקריב!'. הוא ממחיש להם כמה התרחקו מן האלוקים ומראה להם כמה הם שייכים לה', כך הוא מקרב אותם שוב אל השורש. מול כל הפושעים והחוטאים הנדמים לבהמות, מתייצב התלמיד חכם המלמד אותם תורה ומוסר ובכך מביא את קורבנו. כל אנשי העולם דומים בפניו כקרבנות הנכנסים אל המשכן ומתעלים באש קודש - 'ת"ח קיומא דעלמא דעלאין ותתאין הוא קרבנא' (זוהר תזריע מח א).

הקריאה הזו מהדהדת באזני כל מי שהציבור רואה בו כמנהיג, כל מי שלמד תורה וזכה להתקרב אל הקודש. אדם שכזה יכול להמיר את הקורבנות על חטאיו בזיכוי הרבים וקירובם. אל כולם קורא הקב"ה ב'הזמנה אישית' (!) ומצווה עליו להקריב לפניו את בניו האהובים ולהביא אל תוככי המקדש קרבן של ציבור.