החבר הבלתי צפוי

פרשת קדושים מלאה במצוות שבין אדם לחברו, כמה מהמפורסמים שבהם הם 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר' (ויקרא יט יג) וכן 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט יז). אולם כשמעניינים בדברי 'אור החיים' מגלים שהדמויות הללו - הרע, האח והחבר - הם כולם מכוונים לדמות אחת שנראית רחוקה מאוד מיחסי חברות - הקב"ה בכבודו ובעצמו.

'אור החיים' מסביר שהאיסורים הללו מופנים כלפי הקב"ה, שכן אנו מוצאים פסוק המכנה את הקב"ה כרֵע - 'רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב' (משלי כז י) וכן מבאר הזוהר (אחרי מות נו א) שהקב"ה שומע את קולם של ישראל, שמח בהם ומבקש להשרות ביניהם שלום כאילו היו אחיו - 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' (תהלים קכב ח). במקום אחר, אנו מוצאים בדברי הזוהר (ויקרא ז ב) על הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהלים קלג א) שהקב"ה קורא לישראל אחים, חפץ לשכון ביניהם ולא לעזוב את הטוב והנועם שיש ביניהם. היחסים בין העם ובין האלוה, אינם יחסי הורות או זוגיות, כפי שאנו מוצאים רבות במקרא, אלא דווקא יחסי אחווה.

במושגים האלה, אכילה ללא ברכה היא עושק של טובה המגיעה לאדם מאת הבורא שנאסרה בפסוק ומתן כבוד לתלמידי חכמים הוא ביטוי לאהבת האח שעליו ציוותה התורה. במסגרת ציווים אלו, האדם מצווה לאהוב את בוראו גם כשבאים עליו ייסורים ולא להרהר אחריו כמו שאסור לשנוא את אחיו בלבבו. 'אור החיים' מלמד 'שלא לכל ישראל בהשוואה יקרא הקדוש ברוך הוא אח אלא להקרובים והדבקים בה''. ולפי זה מסביר שהצרות על הצדיקים לא יעוררו שנאה כלפי הקב"ה, כיון שהן באו באשמת הצדיקים שלא הוכיחו את הדור, כפי שמצווה המשך הפסוק.

הדברים מדהימים בנועזות שלהם המבקשת לקרוא את הפסוקים בראיה שונה לחלוטין. אבל רבי חיים בן עטר מצליח למצוא אסמכתא לדבריו במדרש תנא דבי אליהו (רבה יח) - 'וכי באחים מן האב והאם הכתוב מדבר? אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקדוש ברוך הוא. שאין לו אחים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ולא לימות המשיח, אלא צדיקי עולם שעושין רצונו בתורתו בכל יום שקרא אותם אחים וריעים'. דברי המדרש הללו הורחבו בביאורו של רבי יהודה ירוחם פישל פערלא (מגאוני פולין 1846 - 1934) על ספר המצוות לרס"ג (עשה יט) שמדייק בדבריו כי איסורי השנאה יהיו מצומצמים רק לצדיקי עולם וכשרים במעשיהם. הרב פערלא מקשה על לשון המדרש, שהרי אנו יודעים שאיסורי השנאה הם גם לשאר האנשים הפשוטים והבינונים וכיצד נעקרו הפסוקים מפשוטם.

מכוח קושייתו, מחדש הרב פערלא דיוק נפלא. רגשות האהבה הם לכלל ישראל, כיון שהם מוגדרים כאחים הביולוגיים של כל אחד מאיתנו. כל ישראל נחשבים כאחים מלידה שנולדו מאותם אבות ואימהות, לכן ממילא יש להם רגש חיובי של אהבה כמצוות עשה. אבל ציווי התורה שלא לפעול בצורה שלילית ולא לשנוא הוא תוספת מיוחדת וחמורה של איסורי לאו ולכן היא שייכת רק לצדיקים. על הצדיקים יש חובה כפולה ומכופלת לאהוב את ישראל ולהאמין בקב"ה יותר ממה שמוטל על כלל ישראל.

ישנם שני סוגים של קשרים - טבעי ונבחר, קשר ביולוגי של הורות ואחווה הוא טבעי ואילו קשר זוגי הוא קשר של בחירה. אבל על פי הדברים הללו, הרי שבין כל יהודי ובין בוראו מתקיימת מערכת יחסים מרתקת. מחד, הוא אחיו של הקב"ה ביחסים טבעיים, כשני אחים שהקשר ביניהם נוצר מאליו מרגע לידתם. מאידך, את תחושת האחווה המוטבעת הזו הוא יכול להגביר במעשיו ומעלותיו הרוחניים. באחווה, שני הצדדים שווים במעמדם וכן הדבר בענייננו שבין אדם למקום. לאדם ולאלוקים יש את אותה השפעה על עוצמתו של הקשר ביניהם. האדם יוסיף מדרגות באהבה וברתיעה מתחושות של שנאה וחוסר אמון ובכך האחווה תתעצם מיחסים חברתיים עם בני אדם ליחסים עמוקים של שלמות ודבקות.