שנאת הארץ ואהבת הגלות

ימים אלו בהם אנו מציינים את חורבן עמנו בגלות אירופה למול תקומת אומתנו בארצה מעלים שוב את יחס יושבי הארץ והגולה אל ארץ ישראל. לצערנו הרב, אנו מוצאים בעניין זה שתי מגמות כואבות. יושבי הגולה מתקשים לעזוב את מנעמי הנכר לטובת חבלי קליטה לא פשוטים וכנגדם - תושבי ארץ הקודש כופרים בטובתה של הארץ. שתי מגמות אלו זכו לפרשנות מרתקת של רבי אפרים מלונטשיץ - בעל ה'כלי יקר'.

ה'כלי יקר' מוצא את המגמות הללו בפסוק מפרשתנו - כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ [ויקרא יח ג]. מעשה ארץ מצרים הוא רצונם של עם ישראל להישאר בגלות בישיבה של קבע, ישיבה שהיו יכולות לה השלכות רוחניות חמורות מאוד. לעומתו, מעשה ארץ כנען הוא המאיסה של העם בארץ המובטחת שגרמה לקב"ה להביא אותם אליה כמעט בעל כורחם.

בניגוד לתפישה שמקובלת בקרב חלק מעם ישראל חשוב לחזור ולהזכיר לאור דברים אלו - הגלות היא מציאות של דיעבד והישוב בארץ ישראל אינו מובן מאליו. המצויים בארצות הגלות צריכים לחיות מתוך תחושה של מגורים זמניים המוכנים בכל עת לשוב לביתם. במקביל אליהם, יושבי הארץ צריכים להבין את הזכות העצומה שנפלה בחלקם, להודות עליה ולא לוותר עליה בקלות.

נבקש להוסיף על דברי ה'כלי יקר' רובד נוסף המעניק משמעות עמוקה יותר. 'ְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם' תלוי ב'ְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן' - החפצים להישאר בארצות הגולה מושפעים מאלו המלינים על ארץ ישראל ולהפך.

יהודי התפוצות יחיו בתחושת ציונות ושאיפה לעליה ובניין הארץ כשיהודי הארץ יפגינו את הערכתם לארץ ואת אהבתם הגדולה למדינה. מאידך, אם תושבי הגלות יעמיקו בתחושה  השואפת לעלות ארצה או לתרום לפיתוחה בממון ובמאמץ - הרי שתושבי הארץ לא יתפתו אחרי נוחות הגלות ומנעמיה.

ראוי הוא ה'כלי יקר' שנביא מדברי תוכחתו לבני דורו בעניין זה, דברים אלו מקבלים משנה תוקף בימינו, כשכבר עקבותיו של המשיח ניכרים היטב באדמת ארצנו. ואלו דבריו הנלהבים - 'כאשר בעוונינו מדה זו מצויה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסיבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, ועל כן הקדוש ברוך הוא מניחם שמה'.

ההכרה בחשיבותה של ארץ ישראל ובמעלתה של מדינת ישראל לא צריכה להיות 'למרות שכל השנה אנו רגילים להתלונן' כלשונם של נואמי הבמות הרשמיים. הכרה זו צריכה ללוות את כולנו - יושבי הארץ המעריכים את חשיבותה ותושבי הגלות המבינים את מדרגתה. אנו נדבר בשבחי ארצנו, ביתרונות מדינתנו ובמעלות עמנו וממילא אחינו שבארבע קצוות הארץ יפנימו את משמעותה של הגלות. או אז, יתוקנו מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען יחד.