הליכה מיואשת אל המוות

אחד האירועים הדרמטיים ביותר בחיי האבות הוא המפגש בין עשו השב מן השדה ובין יעקב המבשל את נזיד העדשים. בקריאה ראשונה נראה, כי מדובר באירוע מקרי של מצוקת רעב חריפה הנענית בעסקה מוצלחת המנצלת את ההזדמנות. אבל יש עדיין מקום לשאול - האם עד כדי כך בז עשו לבכורה שהיה מוכן לוותר עליה בשביל רעב זמני?. מוכרחים אנו לומר, שנימוקו של עשו לוויתור על הבכורה [בראשית כה לב] - 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת' אינם מילות גוזמה הנפוצות במחוזותינו בסלנג אלא אמירה עמוקה של אובדנות חריפה.

למרות ההבנה הפשוטה, שאמירתו של עשו נבעה מהתשישות הזמנית שממנה סבל באותו יום [ספורנו] רוב הפרשנים מוצאים כאן רובד כללי יותר. עשו ראה את עצמו כמי שחייו מוטלים בסכנה, הוא חי בתודעה שהמוות אורב לו בפינה. הפשטנים שבפרשנים תולים זאת בכך שעשו היה איש שדה עם מקצוע מסוכן של התמודדות עם חיות רעות [מדרש שכל טוב, רשב"ם, אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, דעת זקנים מבעלי התוספות, העמק דבר]. עד כדי כך מגיעים הדברים לחריפות בפירוש הכלי יקר - 'כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה, ולטעון עליו 'הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות וחייך תלוין לך מנגד ולמה זה לך בכורה, כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום',.., והודה עשו לדבריו ואמר..  ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים אם כן למה זה לי בכורה'. בעלי המדרש טוענים, שאין מדובר רק בסכנה מתמדת וכללית אלא בסכנה ממוקדת ומסוימת מאוד - קרב צפוי עם נמרוד, שהיה אמור להסתיים במותו של עשו [מדרש אגדה, ר' חיים פלטיאל, הדר זקנים]. יהיה אשר יהיה, המילים 'הולך למות' מרמזים פה על תפישת עולם שלמה המתמקדת במוות הקרב, הרואה שחורות ומצפה לגרוע מכל, עד כדי מהלך חיים שלם - 'דאם מפני הרעב אמר כן 'הנה אנכי מת' מיבעי ליה' [שפתי חכמים].

המדרש מתאר כי נזיד העדשים היה חלק מסעודת האבל על מותו של אברהם. העובדה שסבו הגדול - שחי את החיים במילואם ובא עם כל ימיו - נפטר, נסכה בעשו ייאוש עצום. 'כשראה שנפטר הצדיק זקנו, אמר באותו זקן נגעה הדין, א"כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים ועכשיו אני עייף וקרוב למות' [שכל טוב]. הייאוש הזה הולך וגובר כשעשו חושב על עצמו, לו בניגוד לאברהם לא מחכה שום עולם רוחני לאחר פטירתו מן העולם. 'כי יעקב ועשו חלקו עולמות עשו העולם הזה ויעקב העולם הבא, ובזה לא היה לעשו חלק בעולם הבא, נמצא כי בצאתו מהעולם הזה הוא מת באמת כי לא היה לו שם חלק, ובכל המשך ימיו הוא הולך כדי למות באותו עולם' [אלשיך]. לא רק עשו חווה את תחושת האבדון הזו אלא כל מי שאינו מאמין בעולם הבא ובהישארות הנפש חי בתחושה מתמדת של חידלון וחוסר טעם. 'כי המשתדל בקנין שלמות נפשו הוא הולך ומתקרב תמיד אל החיים הנפשיים, חיי גופו לא יחשוב כ"א להכנה והזמנה אל חיי הנפש, לכן גם מיתת גופו איננה בעיניו כ"א התרחקות מחיי ההבל והתקרבות אל החיים הנצחיים, ובאופן זה בכל חיי הבלו נקרא הולך אל החיים,..., אמנם המשוקע בתאוות הזמניות יתייאש מנועם החיים הנפשיים, כי לדעתו בכלות ימי חיי הבלו הכל כלה עמו ואין אחר המות כלום, ובכל יום ויום מתקרב אל המות באמת ונקרא הולך אל המות' [הכתב והקבלה]. על פי תפישת עולם כזו, לא פלא שהתלמוד [בבא בתרא טז ב] מייחס לעשו עבירות כמו - הריגת נפש, כפירה בתחיית המתים וכפירה בעיקר. כל אלו הם תוצאה נלוות של מי שאינו מאמין במעלת החיים ובמשמעותם הנצחית.

את האמירה על ההליכה למות מבאר רש"י כבירור שערך עשו על המחיר שהוא אמור לשלם בעסקה - הבכורה. כשהוא מבקש לעמוד על טיבה של בכורה זו אומר לו יעקב: 'כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה'. ושוב תמהים אנו, וכי זו מהותה של הבכורה ושל עבודת המקדש וקודשיו, עבודה שכולה חשש מן המוות והעונש?. אין זה מן הנמנע שיעקב אכן תיאר באוזניו של עשיו את כל מהותה של עבודת המקדש השמורה לבכורים. אבל עשיו, שלא האמין בקודש וברוח, ראה בעיני רוחו רק את המוות האופף את עבודת הקורבנות ואת מעשי הכוהנים. מי שכל חייו הולך אל המוות, מי שאינו מאמין בציפייה ובתקווה רואה במקדש כמקור סכנה במקום למצוא בו מקור של חיים. מי שהולך אל הייאוש אינו אדם שיכול להאמין בתיקון ואין לנו אלא להמליץ לגביו את הנחיית רבותינו - 'הלעיטהו לרשע - וימות!'.