הארה לחנוכה - מהלכי הנרות
הארה לנר ראשון של חנוכה
====================
אנו מדליקים נר אחד הלילה.
לכאורה אור אחד, בודד וחדגוני.
אבל בהבדלה ברכנו "בורא מאורי האש" כי באש, אפילו של נר אחד, יש כמה גוונים ומאורות.
אבל את האורות המגוונים הללו שיש בנר בודד אפשר לראות רק מקרוב.
כל ילד, כל אדם, הוא נר. מרחוק הוא נראה סתם נר בודד, אדם אחד חסר ייחוד. אבל אם נתקרב אליו - אל הילד בסוף השולחן, אל האדם בקצה המסדרון - נגלה בו שפע של אורות צבעוניים. אז נברך בהתפעלות "בורא מאורי אש".
הארה לנר שני של חנוכה
==================
הנר השני שאנו מוספים אינו שונה מקודמו.
הוא דומה לו, עוצמתו זהה וגובהו שווה לנר הראשון.
אבל עדיין הוא מחולל שינוי, אולי אפילו מהפכה - 'טובים השניים מן האחד'.
הנר הזה מוסיף _והולך_.
גם בהליכה, הצעד השני דומה בדיוק לראשון אבל בלעדיו לא היה האדם מתקדם עוד קצת במהלך חייו.
אנו רוצים שינויים, חיים קופצניים מלאי תזזית אבל הנר השני מלמד אותנו ללכת. ללכת ולא לקפוץ או לרקוד. להוסיף ולהתקדם בלי צורך לשנות ולהחליף על כל צעד ושעל..
הארה לנר שלישי של חנוכה
====================
שיטת בית הלל נקראת 'מוסיף והולך' לעומת שיטת בית שמאי שמכונה 'הולך ופוחת'.
הפועל של ההליכה משנה את מקומו בביטוי - בתוספת הוא אחרון ובהפחתה הוא ראשון.
כי כשמוסיפים, קודם חושבים ורוצים ורק אז עושים את הצעד. מוסיף ורק אח"כ הולך.
אבל מי שלא חושב והולך מיד, סופו להגיע לפי פחת.
האם אנו חושבים רגע לפני שאנו עונים לשני, כותבים בחזרה או שואלים שאלה? האם ההליכה שלנו באה רק אחרי רצון לתוספת?
או שאנו בוחרים קודם כל ללכת - באימפולסיביות, בחפזון, בהתלהבות - כדי לגלות בסוף את ההפחתה..
הארה לנר רביעי של חנוכה
====================
אחד הפיוטים לחנוכה מדמה את עם ישראל ליונה. למעשה, הקשר בין יונה לחנוכה הוא קשר הדוק.
עץ הזית, ממנו הכינו את השמן בחנוכה, מוזכר לראשונה בתורה כשהיונה מביאה ענף ממנו לאחר המבול.
ענף הזית הוא מר, אבל הוא נושא בקרבו בשורה עצומה על סיום המבול. גם המכבים נאבקו מאבקים מרים אבל הם הצליחו לעצור את השיטפון היווני המאיים.
יש בחיינו דברים מרים, אבל לפעמים דווקא הם מביאים בכנפיהם בשורה או הישג. מי שירתע מהמרירות הראשונית ומהמאמץ המתמשך, לא יזכה לראות את אורה של טיפת השמן הראשונה.
הארה לנר חמישי של חנוכה
====================
הנר מתקשר לענייני האכילה, השמן הדולק ראוי גם למאכל והחומר הנשרף גם מתאכל.
לא פלא שאנו מוצאים במקורות שהשמן לא רק מאיר אלא גם ערב ושנרות חנוכה נקראים ממתקים - "מגדים".
כי המאכל והצרכים הגופניים אינם פסולים או מנותקים מהקודש. הם חלק מהיותנו חיים בעולם הזה וגם אותם צריך להאיר באור יקרות.
הסוד הוא בסדר העדיפויות. הטיפה הראשונה מהזית שימשה לאור ואילו השניה שימשה למאכל.
כשזוכרים שהדבר החשוב יותר הוא הקודש והרוח ורק אחר כך המאכל והתבואה - הדבר אפשרי.
האם אנחנו מקפידים על כך? האם המאמץ שלנו בצדקה וחינוך שקול למאמץ שלנו בקניות ושופינג? האם ילדינו מתחנכים לסדר עדיפויות נכון ומאיר?
הארה לנר ששי של חנוכה
===================
שמו של חודש טבת המתחיל הערב מזכיר את השורש - טוב. הוא זכה לזה כיון שהיום הראשון שלו חל בחג. אם ההתחלה טובה, כל החודש מקבל שם טוב.
לכאורה, ביום הראשון של חנוכה לא היה נס, השמן ממילא היה מספיק להאיר ליום אחד ולכן היינו צריכים לחגוג רק שבעה ימים.
אבל איך אפשר להתעלם מההתחלה, מההתרגשות הראשונית ומהתקווה הבראשיתית.
אנחנו נוטים לזלזל בהתחלה. להעריך את הניצחון במשחק הגמר ואת ה100 במבחן הסיום. אבל להתחלה חשיבות אדירה ומשמעותית.
איך אנחנו מתחילים את היום - בשמחה או בתסכול?
האם בתחילת השבוע אנחנו מלאי אופטימיות או דיכאון?
אם ניגש לדברים בתקווה, נגלה כי מה שחשבנו שיספיק בקושי ליום, יאיר את חיינו לעוד שבוע שלם..
הארה לנר שביעי של חנוכה
====================
לאחר הדלקת נרות חנוכה, נהגו שלא לעשות מלאכה למשך חצי שעה. ומהערב, בשבת קודש, נאסרת עשית מלאכה למשך יום שלם. בקושי ניתן לדבר בענייני מלאכה או לרוץ שלא לצורך..
בעולם המודרני, אין משימה קשה מזו. בכל רגע אנו חשופים לצלילים, למראות, לידע ולחוויה. כמה חשובה השבת בעולם כזה, כמה נדירה המנוחה לאור נרות החנוכה.
מתי לאחרונה לא עשינו דבר? מתי שתקנו בלי לנסות להתפרץ לדברי השני?
מתי התבוננו על השמים או בפני ילדינו כשהם ישנים?
אני משוכנע שאם נשבות פעם, באמת לאמיתה, נגלה אור יקרות..
הארה לנר שמיני של חנוכה
====================
"הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן" - אמרנו כל ערב.
אבל ההלכה מלמדת שגם השאריות של הנרות הן קדושות. אסור להשתמש תשמיש חול בשאריות השמן שבחנוכיה או בבדלי הנרות ויש לגנוז אותן בדרך מכובדת.
ניתן ללמוד מכך כמה חשובות השאריות בחיינו - הדקות הספורות בסוף הפגישה, העודף שקיבלנו מהמוכר בחנות, הטיוטות של המאמר שכתבנו.
אחרי הכל, כשחושבים על זה, כל חנוכה הזה התחיל משאריות - "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" (מעוז צור). מי שלא זלזל בקנקן המיותר שנשאר - זכה לאור גדול.
חנוכה הוא הזמן שמסמן שהכל הוא שאריות של החיים..
====================
אנו מדליקים נר אחד הלילה.
לכאורה אור אחד, בודד וחדגוני.
אבל בהבדלה ברכנו "בורא מאורי האש" כי באש, אפילו של נר אחד, יש כמה גוונים ומאורות.
אבל את האורות המגוונים הללו שיש בנר בודד אפשר לראות רק מקרוב.
כל ילד, כל אדם, הוא נר. מרחוק הוא נראה סתם נר בודד, אדם אחד חסר ייחוד. אבל אם נתקרב אליו - אל הילד בסוף השולחן, אל האדם בקצה המסדרון - נגלה בו שפע של אורות צבעוניים. אז נברך בהתפעלות "בורא מאורי אש".
הארה לנר שני של חנוכה
==================
הנר השני שאנו מוספים אינו שונה מקודמו.
הוא דומה לו, עוצמתו זהה וגובהו שווה לנר הראשון.
אבל עדיין הוא מחולל שינוי, אולי אפילו מהפכה - 'טובים השניים מן האחד'.
הנר הזה מוסיף _והולך_.
גם בהליכה, הצעד השני דומה בדיוק לראשון אבל בלעדיו לא היה האדם מתקדם עוד קצת במהלך חייו.
אנו רוצים שינויים, חיים קופצניים מלאי תזזית אבל הנר השני מלמד אותנו ללכת. ללכת ולא לקפוץ או לרקוד. להוסיף ולהתקדם בלי צורך לשנות ולהחליף על כל צעד ושעל..
הארה לנר שלישי של חנוכה
====================
שיטת בית הלל נקראת 'מוסיף והולך' לעומת שיטת בית שמאי שמכונה 'הולך ופוחת'.
הפועל של ההליכה משנה את מקומו בביטוי - בתוספת הוא אחרון ובהפחתה הוא ראשון.
כי כשמוסיפים, קודם חושבים ורוצים ורק אז עושים את הצעד. מוסיף ורק אח"כ הולך.
אבל מי שלא חושב והולך מיד, סופו להגיע לפי פחת.
האם אנו חושבים רגע לפני שאנו עונים לשני, כותבים בחזרה או שואלים שאלה? האם ההליכה שלנו באה רק אחרי רצון לתוספת?
או שאנו בוחרים קודם כל ללכת - באימפולסיביות, בחפזון, בהתלהבות - כדי לגלות בסוף את ההפחתה..
הארה לנר רביעי של חנוכה
====================
אחד הפיוטים לחנוכה מדמה את עם ישראל ליונה. למעשה, הקשר בין יונה לחנוכה הוא קשר הדוק.
עץ הזית, ממנו הכינו את השמן בחנוכה, מוזכר לראשונה בתורה כשהיונה מביאה ענף ממנו לאחר המבול.
ענף הזית הוא מר, אבל הוא נושא בקרבו בשורה עצומה על סיום המבול. גם המכבים נאבקו מאבקים מרים אבל הם הצליחו לעצור את השיטפון היווני המאיים.
יש בחיינו דברים מרים, אבל לפעמים דווקא הם מביאים בכנפיהם בשורה או הישג. מי שירתע מהמרירות הראשונית ומהמאמץ המתמשך, לא יזכה לראות את אורה של טיפת השמן הראשונה.
הארה לנר חמישי של חנוכה
====================
הנר מתקשר לענייני האכילה, השמן הדולק ראוי גם למאכל והחומר הנשרף גם מתאכל.
לא פלא שאנו מוצאים במקורות שהשמן לא רק מאיר אלא גם ערב ושנרות חנוכה נקראים ממתקים - "מגדים".
כי המאכל והצרכים הגופניים אינם פסולים או מנותקים מהקודש. הם חלק מהיותנו חיים בעולם הזה וגם אותם צריך להאיר באור יקרות.
הסוד הוא בסדר העדיפויות. הטיפה הראשונה מהזית שימשה לאור ואילו השניה שימשה למאכל.
כשזוכרים שהדבר החשוב יותר הוא הקודש והרוח ורק אחר כך המאכל והתבואה - הדבר אפשרי.
האם אנחנו מקפידים על כך? האם המאמץ שלנו בצדקה וחינוך שקול למאמץ שלנו בקניות ושופינג? האם ילדינו מתחנכים לסדר עדיפויות נכון ומאיר?
הארה לנר ששי של חנוכה
===================
שמו של חודש טבת המתחיל הערב מזכיר את השורש - טוב. הוא זכה לזה כיון שהיום הראשון שלו חל בחג. אם ההתחלה טובה, כל החודש מקבל שם טוב.
לכאורה, ביום הראשון של חנוכה לא היה נס, השמן ממילא היה מספיק להאיר ליום אחד ולכן היינו צריכים לחגוג רק שבעה ימים.
אבל איך אפשר להתעלם מההתחלה, מההתרגשות הראשונית ומהתקווה הבראשיתית.
אנחנו נוטים לזלזל בהתחלה. להעריך את הניצחון במשחק הגמר ואת ה100 במבחן הסיום. אבל להתחלה חשיבות אדירה ומשמעותית.
איך אנחנו מתחילים את היום - בשמחה או בתסכול?
האם בתחילת השבוע אנחנו מלאי אופטימיות או דיכאון?
אם ניגש לדברים בתקווה, נגלה כי מה שחשבנו שיספיק בקושי ליום, יאיר את חיינו לעוד שבוע שלם..
הארה לנר שביעי של חנוכה
====================
לאחר הדלקת נרות חנוכה, נהגו שלא לעשות מלאכה למשך חצי שעה. ומהערב, בשבת קודש, נאסרת עשית מלאכה למשך יום שלם. בקושי ניתן לדבר בענייני מלאכה או לרוץ שלא לצורך..
בעולם המודרני, אין משימה קשה מזו. בכל רגע אנו חשופים לצלילים, למראות, לידע ולחוויה. כמה חשובה השבת בעולם כזה, כמה נדירה המנוחה לאור נרות החנוכה.
מתי לאחרונה לא עשינו דבר? מתי שתקנו בלי לנסות להתפרץ לדברי השני?
מתי התבוננו על השמים או בפני ילדינו כשהם ישנים?
אני משוכנע שאם נשבות פעם, באמת לאמיתה, נגלה אור יקרות..
הארה לנר שמיני של חנוכה
====================
"הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן" - אמרנו כל ערב.
אבל ההלכה מלמדת שגם השאריות של הנרות הן קדושות. אסור להשתמש תשמיש חול בשאריות השמן שבחנוכיה או בבדלי הנרות ויש לגנוז אותן בדרך מכובדת.
ניתן ללמוד מכך כמה חשובות השאריות בחיינו - הדקות הספורות בסוף הפגישה, העודף שקיבלנו מהמוכר בחנות, הטיוטות של המאמר שכתבנו.
אחרי הכל, כשחושבים על זה, כל חנוכה הזה התחיל משאריות - "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" (מעוז צור). מי שלא זלזל בקנקן המיותר שנשאר - זכה לאור גדול.
חנוכה הוא הזמן שמסמן שהכל הוא שאריות של החיים..
תגובות
הוסף רשומת תגובה