שמיעת התפילה וראיית המתפלל

מאות שנים של שעבוד במצרים מגיעים לנקודת המפנה המתוארת בשלושה פסוקים בלבד [שמות ב כג-כה]: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת  יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:"

פסוקים אלו מעלים תמיהות רבות, כיצד עד לאותו רגע בני ישראל לא התפללו אל אלוהיהם שיצילם מהשעבוד הנורא. גם אם נתלה את הימנעותם של ישראל מתפילה בטרדותיהם הרבות, מה קרה ביום מותו של מלך מצרים שחולל את השינוי. לשונם של הפסוקים גם היא מעלה תמיהות רבות, נדיר למצוא בסמיכות לשונות רבים כל כך של תפילה: אנחה, זעקה, שוועה, נאקה.

הנצי"ב מבאר שמותו של פרעה הביא את ישראל להתפלל בשל ההמולה הרבה שגרמה הלוויה ''והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה כדרך המלוכה, שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו, וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום". המנוחה של ישראל גרמה להם לשנות את הרגליהם ''שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתייעץ על צפוניהם ולהתאנח ע"ז מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל בזה היום היו מתאנחים ע"ז הרבה מה יהיה בסופם, וכי לעולם יהיה כן חס וחלילה''. כלל גדול קבע הנצי"ב בעניינה של התפילה, האדם אינו יכול להתפלל ולבקש אם לא ערך בחינה עצמית מעמיקה של מצבו. רק כשהאדם יבין עד כמה מצבו גרוע, הוא ישאל את עצמו מה יהיה בסופו והאם אי פעם יתחולל בקרבו שינוי.

בשלביה הראשונים של התפילה, עם ישראל מתפללים באופן כללי מאוד. ''שלא היו מלומדים עדיין לתפלה בלשון צח ושפיכת שיח שיהא ראוי להתקבל מצד עצם התפלה, אלא היו אנשים פשוטים ומגושמים כבעלי עבודה קשה, וא"כ היה התפלה לה' רק בקול צעקה אוי ואבוי ה' אלהי אבותינו, ומ"מ נשמע תפלתם''. עם ישראל נמצא בשלב גולמי וראשוני, הם אינם יודעים לסדר את תפילתם ולתאר בה את תחושות ליבם כעבד לפני רבו. בשלב זה, התפילה היא אנחה בעלמא,  זעקת מצוקה ושוועה של כאב פיזי בשל העבודה הקשה. פעמים רבות אדם אינו יודע מה לומר וכיצד להתבטא אבל הוא אינו יכול שלא להרים עיניו למרום ולזעוק - "אוי ואבוי!". רק לאחר מכן, בימות השגרה והעבודה, המשיכו בני ישראל להתפלל תפילות הנוגעות לקשייהם המסוימים. ''שצעקו כל אחד בכל הימים בשעת קושי עבודה ועינוים,.., שלבד שנשמע התפלה שהיה ברבים שמע ה' את נאקת כל אחד מתוך צרתו''.

במקום אחר [העמק דבר דברים א מה] הנצי"ב מגלה ששני סוגי התפילות - הגולמית והמלומדת - מתקבלים בשווה לפני ה'. ''שני אופני תפלות המה המתקבלים לפני ה', א' מי שאינו יכול לסדר תפלתו בלשון צח כמדבר לפני המלך, אבל מ"מ כיון שצועק מנהמת הלב במרירות, הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו,.., ובזה האופן שמבקש רחמים במרת לב אמרו תפלה בכל לשון,.., היינו המדבר במרת לב בעל הרחמים ית' שומע צרת נפשו, והרי זה כמו שבא לפני מלך בשר ודם שהדרך ארץ הוא לדבר בלשון המלך דוקא, מ"מ מי שבא לצעוק רחמים ממרת נפשו, אין מלך של חסד מקפיד עליו, ושומעו בכל לשון שהוא מדבר ונוח לפניו לפרש מרי שיחו, כך הקדוש ברוך הוא רב חסד.., מכל מקום מי שבא במרי שיחו ונוח לו לפרש בלשון חול, הקדוש ברוך הוא שומעו בכל לשון, ולא גרע מקול בעלמא, אבל יש תפלה שאינו בא במרת הלב כי אם בחין ערך שפתים, בשביל אחר וכדומה, אז ודאי אינו מדרך ארץ כי אם בלשון הקדש, כמו הבא לפני מלך בו"ד בזה האופן."

שתי שאלותינו הראשונות באו על פתרונם באמצעות כלל יסודי בעבודת התפילה, את שאלתנו השלישית מבקש הנצי"ב לתרץ באמצעות עיקרון נוסף בעבודה זו. בני ישראל אמנם צעקו בכלליות ופרטיות והאל שמע את קולם. אבל המקרא מציין שהקב"ה ראה את מצבם של  בני ישראל שהושפלו ".. והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל, והיה לוחץ אותם במקום אחד, וגם על זה לא היו צועקין כלל כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה, אבל הקדוש ברוך הוא ראה וידע מזה". הדברים מפליאים במשמעותם, לא רק את התפילות הגולמיות מקבל הקב"ה אלא אפילו את הדברים שהאדם לא התפלל עליהם רואה הבורא ומקבלם.

חסדו של האל המקבל תפילות מתבלט באופן מיוחד בפסוקים אלו לאור פרשנותו של הנצי"ב. הקב"ה שומע את זעקתו הבלתי מפורשת של האדם, את בקשותיו הספציפיות מתוך חיי היומיום ואפילו את הצרות שהאדם עצמו נמנע להתפלל עליהם - מתוך ייאוש או חוסר מודעות - רואה הקב"ה וגואל את ישראל מכל צרותיהם.