זעקת המציאות

בפרשתנו מתוארת צעקתם של החלשים ושמיעתה באזני ה' בשתי פרשיות הסמוכות ודומות זו לזו:

(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:

(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:

(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: פ

(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:

(כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:

(כו) כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי:

שמות כב

בעיון ראשון בפרשיה הראשונה נראה, כי פרשה של שכר ועונש אנו רואים כאן. מידה כנגד מידה באופן הבולט ביותר - המענה יתום יגרום לבניו שיהיו יתומים. אם כן קשה, מדוע מציינת התורה את זעקתו - הכפולה ומכופלת - של המעונה ומה פשרה של ההבטחה לשמוע אותה.

כשהפסוק מובא בדבריו של הרמב"ם יש בו תוספת נופך:

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל.. ונקרא רשע.. ונקרא חוטא.. והקב"ה קרוב לשוועת עניים שנאמר 'שוועת עניים אתה תשמע'. לפיכך צריך להיזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'

רמב"ם מתנות עניים י ג

כמה חידושים טמונים בדבריו אלו של רמב"ם. ראשית, שוועת העניים אינה נשמעת רק כשמענים אותם אלא גם שאינם זוכים לצדקה. שנית, מקורו של הרמב"ם אינו פסוק או מימרת חז"ל אלא קטע תפילה 'מסידורי הספרדים' - דבר הזוקק ביאור ועיון מדוע עשה כן.[1] ובאחרונה, דברי הפסוק מתבארים ברמב"ם כברית כרותה, לא רק כאיום או ענישה אלא כחוק טבע.[2]

בטרם נבאר את לשונו הזהב, נעבור לעיין בפרשיה השנייה, זו מתארת הלוואה שתחילתה בחסד וסופה בזעקת סבל של עני. המהר"ל הרחיב את עניינה של מצוות ההלוואה ליחסי הגומלין בבריאה כולה:

ובמדרש (שמות רבה לא) בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום. הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה. וכשהקב"ה רוצה אינם יוצאים שנאמר 'האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום'. האור לוה מן השמש והשמש מן האור שנאמר 'שמש ירח עמד זבולה' וכו'.

ובא לומר במדרש הזה, כי ההלואה זה מורה על שהם אחד כאשר זה מקבל מזה וזה מקבל מזה, ולכך הש"י ברא עולמו והעולם הוא אחד שהעולם נמצא מן הש"י שהוא אחד ולכך העולם הוא אחד.. אבל עתה שהבריות מתחברים כי זה מקבל מזה וזה מקבל מזה א"כ העולם הוא אחד, וזה מורה אשר ברא אותם הוא ג"כ אחד יחיד ומיוחד...

מהר"ל נתיבות עולם נתיב הצדקה ו

העשיר המלווה לעני מקיים למעשה מערכת יחסים הדדית בעלת איזונים עדינים. מערכת יחסים שבה האחד נותן לשני מכספו, זמנו ומרצו ובכך ממשיך שרשרת של שפע אלוקי מלמעלה עד שהאנשים הנדכאים והנמוכים דרך אנשי העושר והשררה. המלווה לא נותן רק ממון בתנאים של זמן וסכום אלא מהווה חוליה של השתלשלות המציאות והכוחות הקיימים בה. כפי שהיטיב לתאר רבי חיים בן עטר בפירושו -

כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש די מחסורו והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד החלק המגיעו לא יטלנו עליון אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק.. אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך.

אור החיים שמות כב כד

באופן הזה, ניתן להבין את מאמר חז"ל שהפכו את המילה הראשונה בפרשיה זו - 'אם' - ממילת התניה לציווי וחובה:

'אם כסף תלוה את עמי' - ר' ישמעאל אומר חובה, דכתיב 'והעבט תעביטנו', חובה ולא רשות:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות כב כד

הקושיה על דברים אלו עולה מאליה - אם זו חובה מוסרית להלוות לעני מדוע נקטה התורה במילה 'אם'? ואם אין זו חובה - מדוע בחרו חכמינו להוציא את הפסוק מידי פשוטו הבלתי מחייב?. התשובה היא, שאכן הבחירה בידי העשיר אם לתת לעני הלוואה או להימנע מכך. אולם יש לנו לדעת שחוקי הטבע האלוקיים מחייבים, שהשפע השמור לעשיר יועבר גם לעני, בכל דרך שהיא. תפקידו של האדם אם כן הוא ליישם את חוק הטבע הזה מתוך שמחה על שזכה להיות חוליה נאמנה בשרשרת השפע האלוקי של הבריאה כולה, המלווה זה מזה. באופן זה, ביאר המהר"ל את בחירתה של התורה בלשון 'אם':

יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך,..

גור אריה שמות כ כב

רוצה לומר, זעקתם של העניים המעונים אינה דווקא תפילתו של עני זה או אלמנה אחרת, אלא צעקתה של המציאות כולה. השפע האלוקי לא מצליח להגיע ליעדו-ייעודו אלא נתקע באוצרו של אדם אחד בלבד ולכן המציאות זועקת את חסרונותיה. זעקה זו מהדהדת מאז דמי הבל הזועקים מתוך האדמה את חסרון המציאות שלא השכילה ליצור אחווה והלוואה הדדיים.

דבר זה, מביא את הרמב"ם להרחיב את הזעקה של העניים לא רק למציאות שבה עונו או נעשקו אלא גם למקרה שבו לא זכו לצדקה שאליה הם נושאים את עיניהם. גם במציאות הזו, זעקתו של העולם עולה עד לשמי שמיים. באופן הזה, אפשר להבין מדוע בחר רמב"ם בקטע תפילה ולא במקור מדברי הנביאים או החכמים. רבינו הרמב"ם חפץ להראות כי אין מדובר בחידוש של התורה או חז"ל אלא בחוק טבעי שרק מצא את ביטויו בתפילה. כך פועלת המציאות - בכל פגיעה בחלשים מייעד עולה שוועתם אל האלוקים והאיזון בטבע מוכרח לאזן את עצמו "שוועת עניים אתה תשמע". משום כך, בוחר הרמב"ם לכנות את השוועה הזו ואת שמיעתה - 'ברית כרותה', לא רק עונש או אזהרה אלא ברית מוטבעת בבריאה שלא ניתנת להפרה או לשינוי. הפרה של איזון כזה באה לידי ביטוי בעיקר בדין מסולף, שגם בו הפוגע בחלש, ובמציאות כולה, מאבד את זכותו לחיים -

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין - הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו שנאמר: 'אַֽל־תִּגְזָל־דָּ֭ל כִּ֣י דַל־ה֑וּא וְאַל־תְּדַכֵּ֖א עָנִ֣י בַשָּֽׁעַר, כִּֽי־ה' יָרִ֣יב רִיבָ֑ם וְקָבַ֖ע אֶת־קֹבְעֵיהֶ֣ם נָֽפֶשׁ'.

בבלי סנהדרין ז א

פסוק זה בדברי רבותינו הורחב עד כדי כך, שגזלה אינה רק בעניינים חומריים או בעושר כספי, הדברים עמוקים פי כמה -

ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר 'אל תגזל דל', וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי, ואמרה לאחשורוש, שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי', על ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידיה.

תנחומא במדבר כז

נמצאנו למדים, כי הדברים דקים ויורדים עד התהום. לא רק מי שעושק את שמיכתו של הלווה הדל גורם לפגיעה אנושה בעולמות, גם מי שאומר דבר תורה ואינו מחברו למקורו יכול לחולל עיוות ולעכב את הגאולה. גאולה היא שלמות המציאות, ההשפעה הרוחנית של התורה מחוברת לשורשה, לבעל השמועה ולמי שהתורה שלו. הלוואה אינה רק מתן כספים מאחד לשני אלא ליווי של אדם המחובר לשני באמצעות ממונו או חידושי תורתו.

הדברים מתבארים ברבדים השונים - זה לפנים מזה - מהפגיעה בחלש, הלוואה שהתעוותה, מניעת הצדקה ועד התורה שאין לה בית אב - ומגלים שהעולם עובד ביחסי גומלין. יחסים אלו מתנהלים בין האדם לחברו, בין בן האנוש לחפציו ובין החזק לחלש. אלו יחסים עדינים, סמויים מן העין, אבל הפרה גסה של האיזון הזה בין הכוחות החברתיים והקשרים הרוחניים הקיימים ביניהם תגרור תגובת נגד טבעית מדויקת. כמה חשיבות יש בידינו לשמור על המשקל הרגיש שביחסים ביננו ובין חברנו, תלמידינו וסביבתנו.

---

[1] אם כי, יש שציינו שמדובר בטעות סופר והכוונה היא לפסוק: לְהָבִ֣יא עָ֭לָיו צַֽעֲקַת־דָּ֑ל וְצַעֲקַ֖ת עֲנִיִּ֣ים יִשְׁמָֽע [איוב לד כח].

[2] כמו: ברית כרותה לשפתיים, ברית כרותה לי"ג מידות, ברית כרותה שהיגע בתלמודו לא שוכח ועוד.