קרבן תודה - חיים במתנה

אחד מהקרבנות המיוחדים והמרתקים שהובאו במקדש הוא שלמי תודה. דהיינו, קרבן שלמים שאדם מביא כתודה על הצלתו מן הצרה. אמירת תודה על הצלה היא דבר מובן, אולם עדיין יש להבין מדוע היא צריכה להיעשות באמצעות קרבן ולא באמצעות דברי שבח וכדומה.

רמב"ן (ויקרא א ט) מבאר שעניין הקרבן הוא מעשה הממחיש לאדם מה היה אמור לקרות לו בגלל שחטא. כך החוטא מבין ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו". שמא, ביאור יסודי זה נוגע גם לקרבן תודה.

אדם הניצל מצרה צריך לחיות בתחושה שעל פי מעשיו ראוי היה לו שלא היה חי. כל מה שעובר על הקרבן היה אמור לעבור עליו, לא כתחושה פנימית אלא כפרשנות פשוטה למציאות. חסדו של הבורא הוא שגרם לו לקבל שוב את חייו במתנה ולא לסיים אותם במעמקי הים או על מיטת חוליו. משום כך, אין הוא יכול להסתפק בתודה נימוסית אלא מוכרח להתמלא בתחושה שחייו אינם ברשותו ועליו לנצל אותם בהתאם.

הפרשנים מבארים שקרבן פסח גם הוא קרבן תודה, תודה לאומית על ההצלה ממצרים. באופן הזה, אפשר לומר שקרבן הפסח בא להמחיש לאדם את האמירה ש"אִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם. הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". כשמקריבים קרבן פסח, לא רק מודים להקב"ה אלא מבינים שחיינו אינם אלא מתנה מהבורא ומשום כך מוכרחים להיות על פי רצונו יתברך.

עולת ראיה (חלק ב / הגדה של פסח עמ' רס): "אמנם צריך להכיר כי כל המגרעות הנמצאים בחיי ההכנה המה באים כדי להקנות אותנו קנינים כאלה, שישלימו אותנו בהגיע זמן חיי התכלית. ואלמלא הכחות שהם נראים לנו שפלים ויוצאים מתעודת הטוב והאושר, שהקנינו אותם לנו בזמן ההכנה, דוקא ע"י מה שאז היינו ראויים לדברים קטנים, לא היה אפשר שנבא למעלה רוממה באמת בהגיע זמן התכלית, שצריך שיהיו אז החיים מלאים מכל טוב, מכל ידיעה וכל רשימה הראויה למלא את החיים אורה בהצטרפותה אל הכלל הגדול, ההולך ואור, ומכניס את הכל לתכליתו הרם והנשא