התעוררות לאחר שבעים שנה
בברית בן הבתרים הובטחה ארץ ישראל
לאברהם אבינו, אחר גלות ארוכה של זרעו לשנים ארוכות (בראשית טו יג) - "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם
יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ
אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". עם זאת, ידוע
שהבטחת הקב"ה התקיימה למעשה לאחר תקופה ארוכה יותר כפי שהתורה (שמות יב מא)
מציינת - "וַיְהִי
מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם
הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". למעשה, גם הפסוק שמסכם את שנות הגלות תמוה בפני עצמו, שהרי חשבון השנים
הפשוט מעלה שישראל היו בגלות מצרים מאתיים ועשר שנים.
ביאור לשתי השאלות הללו אנו מוצאים
בדברי רש"י (שמות יב א) - "בין
הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם
נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין
הבתרים עד שנולד יצחק". כלומר, תקופת הגלות הוכרזה
בברית בין הבתרים ושלושים שנה לאחר ההכרזה, החלה הגלות בפועל כאשר נולד יצחק.
יציאת מצרים סיימה את הגלות ארבע מאות שנים מיום התחלתה, וארבע מאות ושלושים שנה
מיום ההכרזה.
אם אנו באים לחשב את גילו של אברהם במעמד
ברית בן הבתרים, על פי דברים אלו, נמצא שהוא אמור להיות בן שבעים. גילוי זה תמוה
מאוד, משום שאנו יודעים שאברהם אבינו עלה לארץ בגיל שבעים וחמש כמתואר
בתחילת פרשת ''לך לך'' ומעמד בן הבתרים התקיים שנים רבות לאחר מכן כפי שמתואר
בסופה של אותה פרשה. כיצד אם כן נוכל ליישב את החישובים ולהעמיד את הכרזת הגלות
באופן המתאים לשנות הגלות בפועל.
בדבר זה מצאנו שתי אסכולות במפרשים, יש
שטענו שאכן סדר הפרשיות שלפנינו אינו סדר האירועים כפי שהיה בפועל. לדבריהם, אברהם
אבינו עלה לארץ בגיל שבעים יחד עם משפחתו ואז כרת את ברית בין הבתרים. שלוש
שנים לאחר מכן אירעה מלחמת המלכים שבה אברהם הציל את לוט בן אחיו. לאחר מכן, ירד
אברהם מן הארץ וחזר אליה שוב רק לאחר שנתיים, בהיותו בן שבעים וחמש. התורה
בוחרת להציג את הברית רק בסוף פרשת לך לך, לאחר תיאור העלייה לארץ בעקבות הציווי
האלוקי, בשל רצונה להציג את כל הבריתות שכרת אלוקים עם אברהם בסמיכות. [1]
הדברים מדהימים בהתחשב בסדר הפרשיות, לא
די בכך שהכלל ש'אין מקודם ומאוחר בתורה' מתבלט באופן מיוחד, אנו מגלים כאן אירוע
חשוב של עליה לארץ שאינו מצוין בתורה. זאת ועוד, אין לנו הבנה מדוע בוחר
אברהם לאחר ההתגלות המבטיחה לו את ארץ ישראל דווקא לרדת מן הארץ עד ההוראה החוזרת
"לך לך מארצך". בשל כך, אנו מוצאים גישה אחרת להסבר הדברים בפרשנים,
ובראשם הנצי"ב.
הנצי"ב מבאר שמעמד ברית בין הבתרים
אכן אירע לאברהם בהיותו בן שבעים וחמש אבל הוא היה רק השלמה להתגלות שהתרחשה בטרם
עלה אברהם לארץ.[2]
וכך הוא מבאר (העמק דבר לך לך טו ז) - "אין הכונה שהי' הדבור
לאברהם כשהי' בן שבעים, אלא שהי' אז הערה מן השמים וקול דודו יתברך דופק על
ליבו לצאת מאור כשדים לחרן ומשם לארץ ישראל.. וכך היה כאן שעלה ברצון ה' כשהיה
אברם בן שבעים, וכשהיה בן חמש ושבעים היה המאמר הראשון ''לזרעך נתתי את הארץ הזאת'',
ואחר מלחמת המלכים בשעה שעלה בדעת אברהם אבינו שהוא צדקה בלי טעם, בא המאמר
בשלימות להודיע שאינו צדקה אלא הכרח עפ"י טבע הבריאה".
רוצה לומר, מעמד ברית בין הבתרים אירע
כפי סדר הפרשיות, אחר הציווי ''לך לך'' ועלילות מצרים ומלחמת המלכים. אלא שבפתיחת
המעמד, הקב"ה לא כורת עם אברהם ברית חדשה אלא מגלה לו שהקשר ביניהם נוצר כבר
לפני חמש שנים בטרם עלה אברהם לארץ.
חמש שנים לפני מעמד הברית, בהיותו בן
שבעים, הרגיש אברהם תחושה פנימית עזה שדחפה אותו לעלות לארץ ישראל. מכוח תחושה זו
הוא החל את העלייה עם בני ביתו. את העלייה הזו מתאר הנצי"ב (בראשית יא לא)
כעליה שמתחילה ביוזמה של אברהם אולם מתנהלת בהנהגת תרח -"אע״ג שלא הי׳ עוד מאמר ה׳ לאברהם
אבינו, מכל מקום כבר היה הערה מן השמים וראה מרחוק קדושת הארץ.. והא דכתיב ''ויקח
תרח'' וגו׳ אע״ג דעיקר רצון אותה יציאה היה אברם ובעצתו מכ״מ כיון שהיה אברם
שקוע ברעיונות אלקיות או חכמות ולא יכול להנהיג נסיעה הוא וביתו ע״כ נמסר
הנסיעה לאביו והוא לקח את אברם וכל הכבודה על ידו".
עליה זו היא למעשה מה שמתואר בתורה (בראשית
יא לא) בפסוק המסתורי - ''וַיִּקַּח
תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ.. וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת
אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם''.
רבים מהפרשנים התחבטו בביאור פסוק זה, מה משמעות העלייה הזו ומה מהותו של הניסיון
"לך לך" אם ממילא אברהם התחיל לעלות לארץ. דברי הנצי"ב מבארים את
הדברים באופן מופלא - אברהם החל לעלות לארץ מכוח ראיה פנימית והשפעה רוחנית נסתרת
אולם הוא לא היה מעורב בפן המעשי שלה מחמת התנתקותו מן החומר. רק לאחר חמש
שנים,[3] הקב"ה מצווה את אברהם
להמשיך את העלייה בכוחותיו שלו ובהובלה מלאה והוא אכן עושה זאת. יתכן שזו פירוש
האריכות "לך לך" הבאה לבטא את רצון ה' שאברהם יוביל הפעם באופן מעשי את
העלייה, כפי שנתבארה בדברי רבותינו (יומא ג ב) - "לך - משלך".
הנצי"ב תולה את הדברים בפסוק מיוחד
(ישעיה מא ב) - "מִי
הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ", פסוק
זה מבטא לדעתו את ההתעוררות הפנימית של אברהם בעודו במזרח - באור כשדים. הנביא
שואל מה גרם לאברהם להתחיל את העלייה לארץ ועונה (ישעיה מא ד) - "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ
אֲנִי ה'" וכפי שביאר רד"ק (ישעיה מא ב) - "והוא אברהם אבינו שהעיר
אותו האל לצאת מארץ מזרח שהיתה ארץ מולדתו".
התעוררות זו של אברהם גרמה לו לקום
ממקומות ולהתחיל להתקדם לארץ, אולם לא היה די בכך. הדים לסערת הנפש הזו אנו מוצאים
בעדותו של אברהם עצמו לאבימלך על המניעים שלו לעלות לארץ (בראשית כ יג) - "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר
הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי". אברהם לא
מתייחס לציווי האלוקי המפורש, אלא לתחושה עמומה שאפפה אותו. בעקבותיה, אברהם "היה נודד והולך מגוי אל
גוי ומממלכה אל עם אחר.. כי היה תועה כשה אובד"
(רמב"ן בראשית יב א). רק בהגיע הציווי האלוקי, אברהם מבין שעליו להשלים את
העלייה באופן מוחלט.
באופן הזה מבוארת הפתיחה התמוהה של
הברית (בראשית טו ז) - "אֲנִי
ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים", היכן מצאנו
שהקב"ה הוציא את אברהם מאור כשדים ומדוע דווקא עניין זה מופיע בתחילת הברית
ולא הצלתו ממצרים או ממלחמת המלכים. לפי הנצי"ב יש במשפט זה אמירה חשובה
לאברהם - כאן הקב"ה מגלה לו שההתעוררות הפנימית שלו לעלות לארץ לא הייתה
קפריזה אישית אלא נבואה והתגלות אלוקית. עם זאת, לא היה די בעליה רוחנית של
התעוררות קדושה, הקב"ה מתכוון "לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" - "לרשתה
משמעו שתעשו פעולה להגיע לזה שתהי' לכם ירושה, מה שאי אפשר לאחר". ההתעוררות האלוקית ממשיכה את ההתעוררות האנושית ומבקשת ליישם אותה
בפועל. לא פלא שבמהלך גאולה שכזה יוצאים בני ישראל "ברכוש גדול" - מתוך עצמה חומרית ומעשית.
כיון שבאנו לכאן, נבוא לבאר פסוק נוסף
בברית בין הבתרים, שבו מבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית טו טו) - "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל
אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה".
ולהבטחה זו מה היא עושה, מדוע דואג הקב"ה להבטיח לאברהם ששיבתו תהיה טובה. על
פי דברינו, ניתן לומר, שהקב"ה מתייחס לאותה התעוררות פנימית שהייתה לאברהם
בגיל שבעים ומכוחה הוא מתחיל את העלייה לארץ ישראל.
"בן
שבעים לשיבה" קובעת המשנה (אבות ה כא) ומלמדת בכך על מהותו
של הגיל. בגיל שבעים, שולטת הזקנה גם בשיער השיבה המלבין כולו ובכך מסמלת את השלמת
כוחות הטבע הפיזיים. כשאברהם מגיע למדרגה הזו, הוא רוצה להתעלות יותר ולהתנתק
מן החומר. חייו יתרכזו כעת בפנימיות, לא במעשי כוח הגוף או בינת השכל המייעץ. העוצמה
הפיזית והיכולת האינטלקטואלית עשו את שלהם והגיעה זמנה של הנפש. כשאברהם מגיע לגיל
שבעים, הוא מבקש קרבת אלוקים ומתחיל את המסע לארץ ישראל. אבל המסע הזה איננו שלם,
הוא רוחני בלבד ומנותק מן הקרקע. את המעשיות משאיר אברהם לתרח ולאנשי ביתו. ולכן המסע
לא הצליח, הוא נעצר באמצע. בברית בין הבתרים, הקב"ה מגלה לאברהם מה היה חסר.
כעת, אחרי מגורים בארץ ישראל והתמודדות עם מצרים ומלכי האומות הוא זוכה להתגלות
אלוקית שמבטיחה לו "שיבה טובה" - לא בריחה מן הטבע אלא התעלות מתוך הטבע
ובאמצעותו.
בשנת השבעים למדינתנו, אנו עומדים
כאברהם השומע את קול אלוהים הדופק בלבבו. מדינת ישראל, ששבעים שנה עסקה בהגנה
ובנין, מבקשת כעת קרבת אלוקים. תפקידה כעת הוא לשוב ולדון בשאלות הפנימיות
היסודיות שלה - על גיור ושבת, ארץ ועם, אחדות ועקרונות - ולענות לעצמה את התשובות
שלמדה בגיל הילדות וכבר הספיקה לשכוח. אם תשכיל לעשות כך, הרי שיתגשמו בה דברי ר'
אלעזר בן עזריה שהגיע לבחינת "כבן
שבעים שנה" וכל ימיו היו "להביא לימות המשיח".
[1] ראה רמב"ן (שמות יב מ), בעלי התוספות על התורה
(בראשית יב ד), תוספות שבת י ב, חזקוני (בראשית לך לך טו ז).
[2] רמז לשיטה זו ניתן לראות גם בספורנו שמות יב מ -
"תשלום ת"ל שנה מיום שהוציא את אברהם אבינו מאור כשדים להכניסו בברית
בין הבתרים".
[3] ואף על פי שאין ראיה לדבר, כבר מצאנו זכר לדבר שחמש
שנים הם זמן הלימוד של האדם במדרגות הקדושה כמובא בגמרא (חולין כד א): "אי
אפשר לומר שלושים שכבר נאמר עשרים וחמש, ואי אפשר לומר עשרים וחמש שכבר נאמר שלושים!
הא כיצד? עשרים וחמש ללמוד ושלושים לעבודה. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו
חמש שנים שוב אינו רואה".
תגובות
הוסף רשומת תגובה