נזר משיער פרוע

*תובנה לפרשת נשא* מפורסמים דברי הגמרא על הסמיכות בין פרשת סוטה ובין פרשת נזיר - "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג.). אולם יש לנו לדון, במה הנזירות מועילה לתקן את קלקול האישה הסוטה מעבר לפרישות מן היין המחטיא. נראה לבאר זאת על פי דברי ר' שלמה פישר בהגדרה מחודשת אודות הנזיר - "שרצונו להקריב גופו לפני ה', והשער מייצג את הגוף,.., ואמרה תורה שיטפח את השער העומד ליקרב בקדושה וטהרה.." (דרשות בית ישי נד הערה ב). כלומר, הנזירות אינה פרישות לשם עצמה המסתיימת בקרבן סמלי אלא ההפך. כל הנזירות נועדה לשם הקרבן המוקרב בסופה, כל כולה הוא הכנה להתקרבות האדם ושערו אל הקודש. דומה שזה תורף התיקון של חטא האישה הסוטה. השיער שבו התקשטה האישה לשם החטא הופך כעת לרועץ, מי שטימאה את גופה רואה אותו כעת מתנוול. אבל דווקא משום כך, הנזיר מבקש לקדש את גופו, להשיב אותו למעלתו המקורית. לכן, הוא נזהר מן היין ומן הטומאה ובכך מקדש את השיער. *השיער שהחטיא הוא זה שהפך לקרבן המוקרב מתחת לאש* - "ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים ונותן על השער ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים" (רמב"ם נזירות ח ב). לא פלא, שאחת הדוגמאות לנזיר האידיאלי קשורה למי שהבין שאת השיער המחטיא אפשר לכוון לקדושה. "הנזיר מהדרום" שהיו "קווצותיו סדורות לו תלתלים" וכשהוא נשאל "מה ראית להשחית את שערך זה הנָּאֶה" סיפר על שיערו היפה שהטריד אותו מן העולם. אותו נזיר לא נלחם בגוף ולא ביטל אותו, הוא הקדיש אותו ועשה ממנו בהכריזו "העבודה, שאגלחך לשמים!". על מי שהצליח לקדש את שערו ולהפכו מטומאה לטהרה ראוי לומר את דברי רבינו בחיי: "יהיה נזיר מלשון נזר.. עטרה וכתר מלכות,.., על שם שהוא מלך מולך על התאוות הפך משאר בני העולם שהם עבדי התאוות". מלך זה שכתרו הוא שערו, ושערו הוא נזרו המקודש.