שלום רב מדי

מעשהו של פנחס הוא אחד מהמעשים יוצאי הדופן שבמקרא, אולם נדמה כי שכרו של פנחס גם הוא יוצא דופן במשמעותו. מורגלים אנו שהשכר והעונש בעולם הוא 'מידה כנגד מידה' (סנהדרין צ א) ואילו שכרו של פנחס עומד בסתירה מוחלטת לאופי מעשהו. מעשהו של פנחס היה קנאה צרופה מלאת דין ואילו שכרו הוא חסד גמור - כהונה מלאת ברכה וברית של שלום. משום כך, נזקקים הפרשנים להסביר את משמעות שכרו בשלל פרשנויות.

חזקוני (במדבר כה ב) מבאר שאכן פנחס דאג שמא יפסיד את הכהונה שלו מחמת הדין שכהן שהרג את הנפש לא יישא את כפיו (ברכות לב ב). משום כך הקב"ה הרגיע את רוחו והבטיח לו שהואיל ורציחתו הייתה לשם שמים לא איבד את כהונתו. נמצא כי הכהונה אינה שכר על המעשה אלא שמירה על המעלה הקיימת. כיון דומה, המעמיד את מעשה הקנאה לתכונת הכהונה מורחב בדברי הנצי"ב (העמק דבר במדבר כה ב). הוא מבאר, שמעשה פנחס היה עלול לפתח אצלו טבע של קנאה והרגשת קפידה ורוגז. משום כך, בירכו הקב"ה שיהיה אדם בעל נחת ושלום ומידת הכעס לא תושרש בליבו.

דברים דומים ומפורסמים כותב הנצי"ב (העמק דבר דברים י יח) על בית הדין הדן את אנשי עיר הנידחת ומוציאם להורג. גם שם אנו מוצאים את הלשון "ונתן לך רחמים" (דברים י יח) הדומה לברכה "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה יב). משום כך, מבאר הנצי"ב שנתינה זו היא הבטחה מיוחדת - "שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו "ונתן לך רחמים" -  מידת הרחמים!". המקיים את מצוות ה', גם כשהוא עושה זאת בדרך של הרג ומלחמה, לא יינזק מכך בהשחתת הנפש ובקניית טבע מקולקל.

המעניין הוא, שבדפוסים מסוימים אנו מוצאים הוספה מרתקת בדברי הנצי"ב. בדבריו, הוא מסביר מדוע האות ו' במילה שלום קטועה בכתיבתה. "דבמה שהיה במדת השלום יותר מהראוי,.., משום הכי כתיב קטיעא נענש, ונמצא דמדת השלום נהפך לו לרועץ". מידת השלום שבה נתברך חלה אצל פנחס בצורה מוגזמת מדי והברכה נהפכה לו לעונש ומשום כך, המילה שלום כתובה בצורה קטועה. כלומר, מעשהו של פנחס העלה את החשש מטיפוח אופי של קנאי אכזרי ולכן הוא התברך בתכונת השלום והנחת. אבל דווקא משום כך, תכונת השלום והנחת השתלטה על פנחס ושינתה את אופיו מן הקצה אל הקצה ואיבוד מעלת הכהונה. ראינו שפנחס חשש לאבד את הכהונה בגלל הריגת הנפש אבל הוא איבד אותה דווקא בגלל אדישות ונחת מוגזמים. נבקש להרחיב מעט בקורותיו של פנחס בכניסה לארץ ובעקבות כך להבין את דברי הנצי"ב עד תומם. נעשה זאת, לאור מדרשי חז"ל שהנצי"ב מביא בתוך דבריו ולאור פסוקי הנביאים והכתובים.

מרתק לראות שעם השנים השתנתה תכונתו של פנחס מן הקצה אל הקצה. פנחס שנחלץ להרוג את החוטאים ולא חשש לחייו או לכבודו, שינה את קו המחשבה. המדרש (ילקוט שמעוני שופטים סח) מתאר שבימי השופטים, יפתח נודר להקריב את מי שתתגלה כבתו אבל פנחס לא מתיר את הנדר עד שיפתח יוריד מכבודו ויגיע אליו. במקביל, בני אפרים באים להילחם עם יפתח אבל פנחס לא מוחה בהם ומחזיר אותם למוטב. תוצאת האדישות הכפולה הזו היא מותה של בת יפתח באופן טרגי והריגתם של ארבעים ושתים אלף איש. תופעה דומה אנו מוצאים גם במעשה פילגש בגבעה, שבו אישה נאנסת באופן אכזרי ומביאה למלחמת אחים בעלת השלכות חמורות. את הגורמים למעשה תולה המדרש בכך שפנחס - ראש הסנהדרין - נמנע מהפצת התורה והוראת דרך ארץ לכלל העם. מסתבר, שכאשר פנחס הפך לחלק מהמערכת ככהן גדול וכראש סנהדרין הוא פוסק מלהיות קנאי הפועל מחוץ למערכת. הוא הופך לאדם הקנאי לכבוד תואר הכהונה ושלומו האישי.

כתוצאה מהתנהלות זו, הכהונה של פנחס שהצטיירה בתחילה כ"כהונת עולם" הפכה לכהונה זמנית וארעית. בדברי הימים אומר הכתוב (דברי הימים א ט כ): "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ". מכך מדייק התלמוד הירושלמי (יומא א א / מגילה א י / הוריות ג ב): ""לפנים עמו" לפנים עמו, בימי זמרי מיחה, בימי פילגש בגבעה לא מיחה!". פנחס הקנאי מיחה בחוטאים רק בימי זמרי אבל בזמן החטא של פלגש בגבעה הוא נמנע ממחאה ומאבד את מעלתו.

שתיקתו של פנחס מתפרשת בדברי רלב"ג (שופטים ו ו-י) באופן מיוחד המרחיב את היריעה. ההיעלמות של פנחס בתקופת דבורה וגדעון מביאה את רלב"ג לפרש שנבואות פנחס היו מקריות וארעיות ולכן לא אפשרו לו לייצר קו הנהגה עקבי. "שהוא לא היה מתנבא רק לעתים רחוקים, ולא היה בו כח יתישר בו להנהיג העם,.., ואפשר כי כמו שהיה אליהו פעם נראה ופעם נעלם,.., כך היה הענין בפנחס, ולזאת הסיבה לא שמש בכהונה גדולה כל ימיו..". קנאותו של פנחס הייתה נעלית בשעתה אבל בלתי אפשרי להשתמש בה להנהגה משמעותית וממושכת. גם דברים אלו מצטרפים להליך המצטייר בפנינו, מעשה חד פעמי לא יכול להפוך להובלה קבועה המתווה דרך ועקרונות.

תופעה דומה של קנאים המשנים את מעשיהם בשעה שהם עולים למלכות אנו רואים גם אצל החשמונאים. הם ניסו לחקות את פנחס ולהילחם בקנאות דתית בממלכה, כשהם מציבים את פנחס כאב ביולוגי ורוחני. מתתיהו "את איש המלך המאלץ לזבח המית בעת ההיא, ואת הבמה הרס, ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא" (מקבים א ב כו). גם לפני מותו מתאר מתתיהו את המודל שלו לחיקוי: "פנחס אבינו בקנאתו קנאה קיבל ברית כהונת עולם" (מקבים א ב נג). אבל עם הזמן, משפחת הכוהנים שמרדו באימפריה היוונית הפכה בעצמה לשושלת מלכים בעלת סממנים הלניסטיים וכוחנית.

במקורות רבים נאמר שפנחס הוא אליהו (מדרש אגדה במדבר כה ומקורות נוספים) ואכן דמיון רב יש בין קנאותו של פנחס למי שהעיד על עצמו (מלכים א יט י) - "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות". גם בהקשר לענייננו ניתן למצוא באליהו תיקון לתהליך שעבר פנחס. פנחס איבד את קנאותו לטובת השלמה עם המציאות ודווקא אליהו הוא זה שהחזיר את המצב לקדמותו. בכתבי רמ"ע מפאנו (חקור הדין ד יח) מבואר "שיש מרבותינו אומרים בפשיטות פינחס הוא אליהו, אין הדבר כמחשבת המון החכמים שפינחס לא מת ושקיים בעצמו שנוי השם... אלא מעשה פינחס משלימים לאליהו ומעשה אליהו משלימים לפינחס.. וטרם יזכה לזה תקן שגיונו של פנחס בימי יפתח שלא רצה לילך אצלו להתיר נדרו ונסתלקה ממנו שכינה עכשיו הלך אליהו לבקר את חיאל בית האלי שושביניה דאחאב.. לקדש שם שמים ברבים". 

פנחס נע מן הקצה אל הקצה - מקנאות מתפרצת אל אדישות רשמית, ואילו אליהו מצליח לאזן את תנועת המטוטלת. הוא מקנא לה' ונלחם באחאב באופן נמרץ אבל מצד שני גם מכבד אותו כמלך ורץ לפניו. מול פנחס שמקנא לכבוד הכהונה ומצפה שהשופט יגיע אליו הרי שאליהו הולך לבקר את מקורבו של המלך. ברכת השלום של פנחס מגיעה למנוחתה הסופית, מעתה היא לא תהיה קנאה של נבואה מזדמנת או אדישות קוטעת. אליהו מלאך הברית הופך אותה לקנאה הבוערת על אש קטנה המשמיעה שלום לכל אדם.