מקודש וחרב
לאחר הציווי על כיבוש הארץ מזהירה התורה (במדבר לג נה) - "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם
וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים
בָּהּ". על
פי דברי הפסוק הישארותם של הגויים בארץ תוביל לכך שעם ישראל יאבד את יכולת האבחנה
וההבנה. כמו מי שעינו נפגעה מחפץ חד כך עם ישראל יאבד את ראייתו הבוחנת את
המציאות. אמנם, בדברי הנצי"ב אנו מוצאים הרחבה לתופעה זו.
הנצי"ב (העמק והרחב דבר במדבר לג נה) מבאר שהשינוי של אבדן 'עין הדעת' יכול להתרחש דווקא
בארץ ישראל ולא בהיותם של ישראל בגלות. לדבריו, 'טבע ארץ ישראל מפתה לעבודה זרה'
וזאת משום 'דכל שהמקום קדוש ביותר, התגברות הטומאה אשר זה כנגד זה עשה האלהים שמה
ביותר'. הקדושה והטומאה אינן רק עומדות ניצבות זו למול זו, יש ביניהם מערכת יחסים
הדדית הדוקה. בכל מקום שבו יש קדושה, אורבת הטומאה לתפוס את מקומה ולהתגבר בכוחה.
כאשר ישראל ישאירו את עובדי האלילים בארצם, הרי שעוצמת הטומאה תהיה גדולה מכפי
שהיא קיימת בארצות אחרות המקודשות פחות מארץ הקודש.
ראיות רבות מביא הנצי"ב לעיקרון זה מתקופת חורבן בתי המקדש, בה אנו עומדים
בימי קריאת הפרשה. המדרשים מלמדים שבירושלים עיר הקודש עבדו ישראל את כל העבודות
הזרות שהיו בעולם. דווקא במקום מקודש כמו ירושלים, יכולה להיות טומאה שאין עבודה
זרה שלא נעבד בו. באופן דומה, מתארים המפרשים כיצד התגברו בימי בית שני תופעות של
לשון הרע ושנאת חינם. בזמן שבו התגברה התורה שבעל פה וחכמת הפלפול, התגברה במקביל
טומאת השפתיים.
לארץ ישראל יש עוצמות רוחניות אדירות ולכן הימצאות בה בשעה שאדם חוטא יכולה
להוביל אותו לשיאים של טומאה. מי שנרדם בעודו נוהג במשאית עמוסה יכול לחולל נזק
אדיר פי כמה ממי שעושה כן בעודו רוכב על אופניים. עד כדי כך הדברים מגיעים, שהמדרש
(שה"ש
רבה ה) מתאר
את סירובם של ישראל לעלות לארץ בימי עזרא מחשש שהארץ תביא אותם לחטוא. כנסת ישראל
אומרת לבוראה - 'רחצתי
את רגלי! איככה אטנפם?', יודעת הייתי שאבק של אותו מקום משיאני לעבודת כוכבים וכבר
רחצתי רגלי מטינוף עבודת כוכבים. הנימוק של ישראל לסירובם התקיף ממחיש את דבריו של
הנצי"ב - ישראל יודעים שהטומאה מתאמצת מאוד להחטיא דווקא בארץ ישראל ומשום כך
מוותרים על המאבק.
במקום אחר מבאר הנצי"ב (שו"ת משיב דבר א מד) מי שגם הכיר בעיקרון זה וקרא למאבק עיקש היו כל
מנהיגי ישראל בארץ, החל מיהושע שמבקש מישראל שלא לבטוח בעצמם אלא להתאמץ להטות את לבבם
אל ה'. כשעם ישראל אינו מבין מדוע יש להתאמץ יתר על המידה הרי שהוא נכשל בחטאים
חמורים במשך כל תקופת השופטים. גם שמואל הנביא מזהיר את ישראל להתכונן ב'מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית והוא דרך החסידות'. בארץ ישראל קיימות סכנות יותר מאלו שהכיר העם במדבר
ולכן יש בו צורך למאמץ מיוחד, 'ולא היה בכח האדם לעמוד בנסיון אם לא בדרך החסידות'.
לדברים אלו שורש ויסוד בתורת הקבלה המבארת כי השטן וכוחות הטומאה בוחרים לשכון
דווקא במקומות המקודשים. על הפסוק "יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ
הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם" (זכריה ג ב) כותב רמ"ע
מפאנו (חקור הדין ב ז) - "על היות השטן בוחר להתגבר כנגד הפכו בירושלים עיר
הצדק קריה נאמנה". השטן הוא זה שבוחר בירושלים, משום שהוא מוצא בה את ההפך
המוחלט למהותו ולכן הוא מבקש להתגבר עליה ולקבל ממנה שפע. עיקרון קבלי זה מבסס את
פרשנות הנצי"ב והמדרשים על כך שארץ ישראל מסוגלת היא לעורר את יצר האלילות.
דברים דומים כתב גם חכם יעקב שאלתיאל ניניו (ממקובלי טבריה, 1800-1849) בספרו (אמת ליעקב פד ד) - "שבארץ ישראל יש תגבורת הקליפות מאוד ובפרט בירושלים
עיה"ק.. והיינו טעמא כיון דמקום אחיזתן הוא בזה המקום יש להם כח גדול ואינם
רוצים להניח בני אדם שעל ידי מעשיהם ולימודיהם מבטלים אותם". חכם ניניו מרחיב את יסוד המקובלים, דווקא עיר הקודש
היא היא משכנם של כל כוחות הטומאה המבקשים לחלל את קדושתה. מקובל זה שלמד בירושלים
אך עבר ממנה לטבריה מחמת העוני והדוחק, ושמא דבריו יכולים לשפוך אור על עוניה של
ירושלים והדוחק המצוי בה לרוב, עד לימינו.
אולם, לא בקלות התקבלו הדברים אצל מקובלים אחרים. רבי ידידיה רפאל חי אבולעפיה
(1806-1869,
ראש ישיבת המקובלים 'בית אל') כתב על חכם ניניו "ה' יכפר בעדו שסיפר רעה על ארץ ישראל וירושלים" ובמקביל התבטא רבי חיים פאלאג'י (ארצות החיים י ט)
"ושרי
ליה מאריה.. מלבא לפומא לא גליא משום דאל יפתח אדם וגו'". התבטאויות חריפות אלו רק ממחישות את הנועזות שבהבנה
כי המקומות המקודשים יכולים להיות משכן לכוחות רעים ושליליים.
הויכוח בין המקובלים מצא את מקומו גם במשנתו של החיד"א (שו"ת יוסף אומץ לז) המאריך להוכיח כי דווקא המקומות הקדושים הם אלו שהמזיקים
מוצאים בהם את משכנם. הוא מנסה ליישב את המחלוקת ולבאר שיש כמה מדרגות בקדושה,
חלקן שמורות מן המזיקים אבל חלקן מאפשרות את הימצאות הטומאה ואפילו ביתר שאת. את
דבריו הוא חותם בעדות שמיעה מרתקת - "ועדותי זו ששמעתי מפום רבנן זקני שער
בעה"ק ירושלם ת"ו ממעשים שאירעו בימיהם שהיו מזיקין בבהכ"נ
שבירושלם ת"ו שיש שם כמה ס"ת ומקרו דרדקי. ואמרו המקובלים דבכל מקום
קדושה סביב רשעים יתהלכון רחוק ד' אמות והסט"א שואבת איזה ניצוצי קדושה
וידעתי ענינים נוראים בזה".
נחתום את הדיון במכתב של תלמיד הנצי"ב - הרב קוק, הדן במציאת מקום לישיבה
חדשה שתחולל מהפכה לימודית וחינוכית בארץ. בתוך דבריו (אגרות הראיה א קי) דן הרב קוק במהותה של ירושלים: "לעת עתה משמשת היא עדיין ירושלים בתור מקום
ומכון לאבלי ציון המזכירים את ד',.., זעקה זו צריכה היא להתלבש בבגדי אבל, שהשממון
נוטל בהם חלק גדול,.., אבל כל המקודש מחברו חרב מחברו. על כן אותם שמייסדים יסודות
מתאימים לרוח התחיה בירושלים עיה"ק כעת, מוכרחים הם לשכח את צער האומה, את
גלות השכינה ועומק צרת הנשמה הישראלית השרויה שמה גם בחורבנה ושוממתה. ירושלים
בתור כלילת יופי ומרכז מקדש מלך לא התחילה עדין כלל להתנחם. היא תנחם רק כאשר תוכל
לשמח בבניה". העיקרון הקבלי והפרשנות המדרשית אותן ראינו מתבררים אצל הרב זצ"ל
כהדרכה מעשית. מקומות הקודש והשראת השכינה לא יכולים לשמש מקור למהפכות רוחניות
גדולות כשהן חרבות. בחורבנן אין הם רק מקומות שממה אלא פתח לכוחות שליליים הנאחזים
בהם.
בעודנו מתבוננים על ערינו ועל ארצנו הרי שאנו מוצאים שהמקומות המקודשים שבהם
לא נותרו שוממים אלא הפכו למקום יניקת החיצוניים. המזיקים מוצאים את משכנם דווקא במקומות
הגבוהים והמרוממים בליבה של ארץ הקודש, ולא בכדי. אולם, פעמי הגאולה משפיעים גם על
עניין זה ונוסכים קדושה מחדש בכל החורבות שהעלו אבק של עבודה זרה במהלך שנות הגלות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה