יחידי קודש וציבור קדוש



בכמה מקומות מכונה עם ישראל כעם קדוש, כך אנו מוצאים בהכנה לקבלת התורה (שמות יט ו) - 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי.. וְגוֹי קָדוֹשׁ', כך גם לאחר מתן תורה, הכתוב (שמות כב ל) אומר - 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי' וכך גם בפרשתנו (דברים יד כא) - 'כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ'. שינויי הלשונות בין הפסוקים, בין קודש לקדוש ובין לשון יחיד של עם וגוי ללשון רבים של אנשים, טומנים בחובם הגדרות שונות ומדרגות נבדלות בענייני הקודש והקדושה. נבקש לעמוד על כמה מהן כפי שהתבארו במפרשי המקרא ומתוך כך לבחון את ההבדלים ביניהן.

בעל 'משך חכמה' (דברים יד כא) מבאר את החילוק בין 'קודש' ל'קדוש'. להבנתו, 'קודש' הוא תכונה כללית כמו צדק או חכמה ואילו 'קדוש' הוא תיאור של אדם הנושא את התכונה הזו כמו צדיק וחכם. התואר 'אנשי קודש' שניתן לאחר מתן תורה מדבר על תכונה כללית ולכן אם יחטאו ישראל - הם עלולים לאבד את התכונה הזו. רק לאחר מכן, ניתנה למשה הבטחה 'שלא תשרה שכינה על אומות העולם' (בבלי ברכות ז ב) ולכן ישראל הפכו ל'עם קדוש' שממנו לא יכולה הקדושה להיפרד לעולם.

גם רש"ר הירש (שמות כב ל, דברים יד כא) הולך בכיוון זה ומרחיב את ההבחנה בין בחירה לסגולה. אנשי קודש המתוארים בחומש שמות, הם אנשים שייעודם היא עבודת הקודש ולכן הם נמענים מכל דבר העלול להכשיל אותם בדרכם להשגת הייעוד הקדוש. לעומת זאת, גוי קדוש או עם קדוש אינם פעולות ומעשים אלא הגדרה מהותית. ישראל הוא ציבור שכל יחסו וייעודו הם לדברים קדושים ומרוממים, הן מהבחינה החיצונית והן מהבחינה הפנימית.

בעל 'הכתב והקבלה' (דברים יד כא) מבקש גם הוא בסגנונו להבחין בין שתי מדרגות הקדושה. המדרגה הראשונה היא קדושה שבה האדם מתנזר ופורש מכל הנאה גשמית, הוא ממעט בכל דבר המביא לו הנאה או בטלה. המדרגה השנייה היא כזו שבה גם כשהאדם עושה פעולה גשמית הרי שהוא נזהר שלא ליהנות ממנה. המדרגה הראשונה היא מיעוט הכמות של המותרות ואילו המדרגה השנייה, הנעלה ממנה, היא מיעוט איכות ההנאה מהם.
כיון שכך, האדם החי במדרגה הראשונה הוא 'איש קדוש' כיון שעצם מציאותו אינה קודש אבל פעולותיו הקנו לו את התואר של הקדושה. לעומתו, מי שעצם גופו נתקדש עד שאין לו שום הרגשה גשמית הוא "איש קודש". המדרגה הראשונה היא נפוצה יותר ולכן הכתוב מעניק אותה לרבים 'גוי קדוש' או 'עם קדוש' אבל המדרגה הגבוהה יותר שמורה לאנשי מעלה 'אנשי קודש'.

דברים דומים כותב גם  ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק עקב), המוצא שני הבדלים בין חומש דברים לפסוקי חומש שמות. בחומש דברים הלשון מופנית אל היחיד ולא אל הרוב ובנוסף מופיעה בו מילה מיוחדת - 'עַם'. מכך מדייק ר' צדוק שהפסוק בחומש דברים מלמד 'שלא לבד כשיהיו ישראל במעלה העליונה יוכלו לזכות לזה.. רק אף מי שהוא בבחינת עם שאינו במעלה כל כך'. הקדושה המובאת בפסוק זה יכולה להיות נחלתו של כל אחד מישראל, גם מי שאינו איש מעלה.

פרשנויות אלו עולים בקנה אחד, הביטוי 'קדוש' מבטא תכונה פנימית המגדירה את ישראל ומשום כך היא לא ניתנת לשינוי ומאפיינת כל אחד מהעם, גם מי שמתכחש לקדושתו. לעומתו הביטוי 'קודש' הוא ביטוי מעשי של יחידי סגולה המשתדלים לשמור על קדושתם שלא תאבד. מבחינתם, הפסוק 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי' נבדל משאר הפסוקים כיון שהוא עוסק בבחירה המעשית בעוד הם עוסקים בסגולה הפנימית.

לאור זאת, נבקש לעיין בדברי הזוהר (זוהר משפטים קכא א, מתורגם) המתאר תהליך מופלא: 'בתחילה אמר להם 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' לא סרה אהבתו הרבה מהם עד שקרא להם 'וגוי קדוש' שהוא יותר, לא סרה אהבתו מהם עד שקרא להם 'כי עם קדוש אתה', לא סרה אהבתו הרבה מהם עד שקרא להם 'ואנשי קדש תהיון לי' שהוא יותר מכולם.. בתחילה 'קדוש' ועכשיו 'קדש', מה בין זה לזה? אמר רבי יוסי זה למעלה למעלה וזה לא כך'. דברים אלו תמוהים ביותר, שהרי לפיהם הפסוק בחומש שמות הוא במדרגה גבוהה יותר מזה המצוין בחומש דברים ומדוע אם כן סדר הפסוקים בתורה אינו לפי הסדר הזה?.

נעיז ונאמר שדווקא היפוך סדר הפסוקים במהלך דברי הזוהר בא לבטא את הסדר ההגיוני שבהם. עם ישראל רכש תכונה פנימית של קדושה השמורה לו רק מכח היותו גוי שנבחר על ידי הקב"ה. תכונה זו מפעמת בו במלא עוזה גם כאשר הוא הולך ומתדרדר למדרגת 'עם'. גם אז הקב"ה אוהב אותו ומשרה בתוכו את קדושתו המרוממת. עד אשר התכונה מתפרצת ומתגלה באופן מעשי אצל האנשים המרוממים המתעלים בקדושתם.

מדוע אם כן, התורה אינה חותמת את סדר הפסוקים בקדושה המעשית השמורה ליחידי סגולה. מפני מה התורה מסיימת את התהליך דווקא בביטוי שבו פתחה, שעניינם הקדושה הפנימית. יתכן, שבכך התורה מגלה לנו מה הרצון הפנימי של הבריאה. אמת הוא, שיחידים השומרים על קדושתם נעלים מהמון העם הנאחז רק בקדושתו היסודית. אבל בכניסה לארץ מגלה הקב"ה שבכל הנוגע לעם ישראל, סדרי העדיפויות משתנים.

הרב קוק כותב באגרת (אגרות הראי"ה א סד): 'כבר אמרתי במכתבים, שמצדם של יחידי הסגולה אין אנחנו יודעים הבדל בין עם ולשון ו'נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול'. וכבר אמרו חכמינו הראשונים 'נקבל פני פילוסופוס חברנו'. אבל מה שאנו דורשים בשבחה של כנסת ישראל בכלל, הוא על דבר הסגולה הא-לוהית הנמצאת בנשמת האומה בכללה, וממילא היא מתגלה גם כן בכל יחיד באיזו צורה מיוחדת'. בכך מגלה הרב קוק, כי למרות שהיחידים מעלים מן ההמון כדברי הזוהר הרי שהם לא עיקר עניינו של עם ישראל ומה שמיוחד בו.

הדברים הללו חשובים במיוחד בחומש דברים, לפני הכניסה לארץ. התורה אינה רוצה לחתום באנשי הקודש כיון שלא לשם כך נכנסו ישראל לארצם. הכניסה לארץ מבליטה בעיקר את היותו של העם כאומה שיסודה הוא קודש, ללא קשר למעשי היחידים שבה. דברים אלו הורחבו במשנתו של הרב קוק במקום אחר (מהלך האידאות ב) - 'למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם'.

צודקים דברי הזוהר הטוענים שמדרגת אנשי הקודש נעלית היא ממדרגת העם הקדוש, אבל התורה אינה מגלה את הדברים לפי מעלתם האובייקטיבית. התורה מתייחסת כעת לעם העומד להיכנס לארץ שבה יבנה ממלכה על כל רבדיה. במישור הזה, דווקא העם השלם מתבלט במעלתו על אנשי הקודש ולכן בו נחתם המהלך שהתחיל במתן תורה ויסתיים בכניסה לארץ הקודש.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה