גאולת המשכן

חומש שמות מסתיים בארבע פרשיות העוסקות בבניית המשכן, באופן מפורט ומכופל. אולם מבט כולל על חלוקת התורה לחומשים מעלה את השאלה מדוע הקמת המשכן לא מתוארת בחומש ויקרא העוסק בכהנים ובעבודתם במשכן. תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בדברי רמב"ן [הקדמה לחומש שמות] - 'והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו.. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים.. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם.. והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן..'.

עיון במדרשים מגלה, כי הקמת המשכן אינה רק השלמת התהליך של הגאולה אלא למעשה הסיבה הראשונית ליציאה מהגלות. כך מתאר המדרש [תנחומא בחוקותי ג] את דברי הקב"ה אל עם ישראל המשועבד - 'אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם שנאמר "ושכנתי בתוך בני ישראל" שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם..'. ובמדרש אחר [במדבר רבה נשא יב ו] מתוארים הדברים ממש כתנאי ותוצאתו - 'תנאים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל עד שהם במצרים שאינו מוציאם משם אלא ע"מ שיעשו לו משכן וישרה שכינתו ביניהם..'. מדוע דווקא המשכן הוא התנאי לקיומה של הגאולה, האם אין די ביציאתם של ישראל לחופשי או בכניסת לארץ על מנת להצדיק את גאולתם מהשיעבוד?.

כפי שרמז בקיצור הרמב"ן, עשיית המשכן היא השלמת הגאולה משום שגאולתם של ישראל מוגדרת כחזרה אל מעלת אבותיהם, להפוך להיות אנשים שהם מרכבה לשכינה. הגאולה אינה טיפוס למעלה בלתי רגילה אלא חזרה למדרגה הגבוהה שבה היה העם לפני הגלות, כבניהם של האבות הקדושים. ואכן במקומות רבים אנו מוצאים את האבות ככאלו הדומים למשכן עצמו. כך למשל, מתאר רמח"ל [מסילת ישרים כו] - '.. האבות הן הן המרכבה,.., כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה'.

היציאה מגלות מצרים היא ניסיון לחזור למדרגת האבות, כאשר רבותינו מבארים שמדרגה זאת של השראת שכינה אפשרית רק על ידי תורה. 'ובה (בתורה) יתקרב האדם לאלקינו, ובה יחזה פניו - הוא השגת האלקות. כי התורה היא מעונו של השם יתברך, ובה הוא שרוי, וכמו שראינו במקדש, שבלוחות העדות על הארון שם שרתה שכינה..' [משך חכמה בראשית כב יט]. הניסיון הראשון היה במתן תורה ולאחר חטא העגל נעשה ניסיון נוסף בהקמת המשכן. אדם שלומד תורה והולך לאורה, הופך בעצמו למשכן חי, אולם לאחר החטא נאלצנו להסתפק במבנה המשכן כמקום ממשי שבו מונחים הלוחות. 'כי שכינה דבקה בתורה,.., כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה, הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל,.. במשכן בנסתר הוא שנצטוינו לעשות לו בית מיוחד כדי שישכון עליו בנסתר' [רבינו בחיי שמות כה ב]. באופן זה, מבאר בעל 'שם משמואל' [כי תשא תרעא] את הצורך בהקמתו של המשכן דווקא בסופו של ספר שמות, אחר מעשה האבות ומתן תורה. '.. דכמו שהאבות לא הוצרכו למשכן באשר הם עצמם היו המשכן.., כך נמי אם היו נשארים ישראל במעלתם שהיו בעת מתן תורה לא הוצרכו למשכן..'.

מעשה המשכן מוכרח להיות בחומש שמות - חומש הגלות והגאולה - משום שהוא משלים את תהליך הגאולה. אין זה רק הקמת פרט בהלכות מקדש ועבודתו אלא חלק הכרחי מתיקון הגלות. תהליך הגלות התחיל באמירתו של יוסף - 'פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם' [בראשית נ כה], המשיך באמונת העם בגאולתו 'וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [שמות ד לא] וכעת זוכה לסיומו הכפול בפקידת ישראל בתורה ושכינה. 'וקאמר אלה פקודי בלשון רבים,.. על זכות דבמשכן וגם.. על זכות התורה, דשני זכותים אלו גרמה גאולתם.. וזה 'אשר פקד על פי משה'..' [משנה שכיר פקודי].