אָכֹל תֹּאכֵל מצות!

אָכֹל תֹּאכֵל מצות!

הרב אלעזר זיסקינד בספרו ההלכתי -קבלי ספר הרקח (סימן רצא) כותב 'האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דכתיב: "מצות יאכל את שבעת הימים", ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים - שבעת ימי בראשית'. השבח הגדול הזה למי שאוכל מצה בכל ימי הפסח טומן בחובו עניינים גדולים, שאנו מבקשים לבררם.

בעיקר הדיון ההלכתי אנו יודעים, שמהתורה אין חובה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח. חכמים לומדים זאת מכפילות הפסוקים (שמות יב טו-יח): 'שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת..'. כך דורשת הגמרא (בבלי פסחים קכ א) - '.. מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות.. יכול אף לילה הראשון רשות.. תלמוד לומר בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה'.

למרות זאת, מצאנו בכמה מרבותינו שהיו מהדרים ומשתדלים לאכול מצה בימי המועד, למרות שאין במעשה זה חובה. הגדיל מכולם רבנו הגר"א שסבר שלמרות שאין חובה לאכול מצה בשבעת הימים - הרי שמי שאוכל מצה קיים בזה מצווה. כך מעיד עליו תלמידו (מעשה רב לגר"א קפה) - 'והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה, וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אע"פ שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר יו"ט, מפני חביבות מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו.. והיה נמנע לאכול לאחר הפסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח, וכ"ז להכירא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו'.

ההשתדלות לאכול מצה והפיכתה לדבר מצווה, על אף שהתורה לא חייבה את האדם לעשות זאת - היא תמצית קבלת עול מלכות שמים. עבד ה' לא מבקש רק לברר מה חובתו ולעשות אותה אלא להוסיף מעצמו עשיה של רשות. בכך האדם מבטל את רצונו לשם עשיית רצון ה', הגם שאינו מפורש - 'מפני שאין זה מצוות עשה אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח' (ערוך השולחן או"ח תעה יח).

עניין זה טמון בשרשו במהות החטא הקדמון, חטא אדם הראשון. הקב"ה ציווה את אדם הראשון שני ציווים (בראשית ב טז-יז): 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:'. האדם הצטווה שלא לאכול מעץ הדעת אבל הוא גם הצטווה לאכול מכל עצי הגן האחרים.

החלוקה המפורסמת בין רמ"ח מצוות עשה לשס"ה מצוות לא תעשה מתחילה למעשה כבר בגן עדן. 'הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה: מצות עשה, מכל עץ הגן אכל תאכל, מצות לא תעשה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו' (רבינו בחיי בראשית ב טז). ואכן, מצאנו בלשון התורה רמז לשתי המצוות שנצטווה האדם (בראשית ב טו) - 'וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:'. השמירה היא ההימנעות מאכילת פרי עץ הדעת והעבודה היא האכילה - 'והיתה העבודה שיאכל מהעצים שהותרו לאכילתו והשמירה שלא יאכל ממה שהוזהר עליו' (אברבנאל שם).

מרגע שנברא האדם אך טבעי הוא שיצטרך לאכול אבל ה' ברחמיו לא רק אפשר לאדם לאכול אלא הפך את האכילה לדבר מצווה, לעבודת ה'.  האכילה אינה רק צורך אנושי אלא בקשה של האלוקים מהאדם לדאוג לעצמו, בקשה שנוצרה משעה שהקב"ה נפח באדם ובכך ציווה עליו 'נשמה שנתתי בך – הַחַיֶּיהָ!' (תענית כב ב).

לכן, נקטה התורה בלשון כפולה המבטאת את העבודה הרוחנית המתבצעת באכילה המתקנת את פירות הגן. כך ביאר רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין בספרו 'מגדל עוז' (בתרגום מארמית): '.., כי היא מצווה ראשונה שבתורה, שעליה נצטווה אדם הראשון במצוות עשה, 'מכל עץ הגן אכול תאכל', ומהלשון המיותר של כפילות לשון אכילה משתמע כך. ועוד, פסוק מיותר הוא, שאם ל'לא תעשה' לחוד הוא בא, שיאמר 'מעץ הדעת לא תאכל' וישתוק. אלא ודאי, מצווה גמורה היא ויש לה דין קדימה לכל המצוות. כי לא היה מספיק בלעדיה ומתחילה לכך בא לעולם, להעלות הרוחני שבדצח"ם (דומם, צומח, חי, מדבר) ולתקנו'.

אבל כשאנו קוראים את התיאור של הצו האלוקי כפי שהוא נאמר על ידי האישה לנחש, אנו פוגשים מציאות אחרת לחלוטין. כך מתארת התורה את הדו השיח בין השניים (בראשית ג א-ג): '.. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:'. הנחש טוען שאלוקים ציווה שלא לאכול משום עץ וחווה עונה לו שרק מעץ הדעת ציווה אלוקים שלא לאכול. אבל את הציווי לאכול משאר העצים - חווה לא מציינת. היא רק מציינת הנהגה מציאותית והתנהלות טכנית, שמתרחשת בלי שלגביה 'אָמַר אֱלֹהִים'.

בדברי רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה בראשית ב טז) אנו מוצאים שמקור הטעות של חווה הוא בדברים שאמר לה אדם הראשון - 'ואם אמר האדם לאשתו כי השם יתברך צוה לאכול מן הגן, אף שלא כיוונה למצוה מכל מקום היה קיומה מגין שלא לאכול מעץ הדעת.. וכמו שלא זכרה חוה הציווי רק בלא תעשה, לכן לא הגין עליה, ועברה הלא תעשה'. אדם לא אמר לחווה שיש מצווה לאכול משאר העצים ולכן באכילתה הרגילה היא לא התכוונה לקיומה של מצווה כלשהי. ללא זכות קיום מצוות האכילה, לא היה לחווה סיכוי להינצל מהחטא ולכן הנחש הצליח להכשיל אותה.

מדברים אלו מתבאר ביאור חדש במהות השיחה בין חווה לנחש. חווה מתארת חיים רוחניים מצומצמים מאוד, שבהם מגמתו של האלוהים היא לצמצם את החיים האנושיים. לא פלא, שהיא חושבת שהיא מכוונת לרצון האלוקי כשהיא מצמצמת את החיים עוד יותר ואוסרת גם את הנגיעה בעץ. אולם, כפי שהראנו, ההסתכלות הזו הייתה מעוותת והפוכה לחלוטין מן המציאות. מצוות האלוהים לא נועדו לצמצם את חיי האדם אלא אדרבה לחזק אותם ולנסוך בהם חיות, לא רק שאלוהים לא ציווה שלא לנגוע בעץ הדעת הוא ציווה לאכול מעצים אחרים.

לאחת הדעות בגמרא (ברכות מ א), עץ הדעת היה חיטה - 'אילן שאכל ממנו אדם הראשון.. רבי יהודה אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. לא פלא, שהעונש על האכילה גם הוא מתבטא בקללה של אכילת הלחם בזיעת אפיים. מהר"ל (נתיב העבודה יז) ממחיש את הדברים בביאור לשון הברכה המיוחדת 'המוציא לחם מן הארץ' - 'כי מה שאמר המוציא לחם, רוצה לומר כי השם יתברך הוא שמוציא לחם מן הארץ לגמרי, רק שהחטא של אדם גרם זה שאין יוצא הלחם מן הארץ בעצמו [...] ואם לא היה החטא היה יוצא בשלימות'. לפני החטא היו הלחמים יוצאים בקלות כפרי עץ הדעת, אבל החטא גרם שהאדם צריך לעמול בעשר מלאכות עד להכנת הפת.

עץ החיטה הוא העץ שבגללו נגרם העיוות הגדול ולכן באמצעותו ניתן לתקן גם את המעוות. לאחר שנאסר על האדם לאכול מעץ הדעת, הפעם הקב"ה מצווה אותו לאכול מאותו עץ. אולם האכילה כעת נעשית בדקדוק גדול ובזהירות מן החטא לפי רצון ה'. אדם משקיע את זיעת אפו בהכנת לחם עוני אבל לאחר מכן הוא אוכל את הלחם לשובע כפי שהקב"ה ציווה. לא פלא, שבעל 'משך חכמה' משווה את אכילתה של חווה מעצי הגן לאדם שאכל מצה אבל חשב שהיא לחם רגיל. אדם כזה לא יוצא ידי חובת מצוות מצה, שהרי הוא חשב שאכילתו היא התנהלות ולא קיום של ציווי.

את הניגוד לאמירתה של חווה אנו מוצאים במי שאוכל מצה גם בשעה שהוא לא מחויב. האישה הפכה את המצווה של אכילה מעצי הגן לאכילה של רשות. לעומתה, מי שאוכל מצה בחול המועד הופך את אכילת הרשות שלא חויב בה לאכילה שיש בה מצווה. אדם כזה, שאכילתו כולה מושתת על ההבנה שרצון ה' הוא שאדם יאכל ויחיה הוא אדם שמבין את כוונת הבריאה להיטיב עם הברואים. לא פלא שאיש כזה מתקן את החטא הקדמון וממילא מחזיר את המציאות כפי שהייתה בששת ימי בראשית לפני החטא. אין ראוי ממנו לשבח שבו פתחנו 'כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית'.