לא להשתעבד לחיקוי!

בסוף הפרשה, לאחר דיני עבדים, כותבת התורה (ויקרא כו א-ב) שתי מצוות מסוימות: "לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י הֽ':". הבחירה של התורה לחזור ולצוות על עבודה זרה ועל השבת פעם נוספת, אחרי פעמים רבות כל כך שאיסורים אלו נאמרו בתורה - זוקקת עיון.

בעלי המדרש (ספרא בהר) מסבירים, שהדבר נעשה משום שהתורה רצתה להסמיך את האיסורים הללו לדיני העבדים העבריים הנמכרים אל הגויים: "כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר: הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים".

היהודי שנמכר לעבודה אצל הגוי עלול לחקות את מעבידו, לטעון שהואיל ורבו מרשה לעצמו לעשות את אחת משלוש העברות החמורות ביותר, הרי שגם הוא יעשה כמותו. הניתוק מהסביבה היהודית המוכרת והחמימה מובילה את היהודי לייאוש, הוא בטוח שאינו יכול להיות קשור יותר לאלוקיו. כיון שכך, הוא מאמץ את המעביד הנוכרי כדמות לחיקוי ומנסה ללכת בעקבותיו. הנה, עובד האלילים ושופך הדמים הזה עלה והצליח וכעת הוא זה ששולט עליי, למרות שאני יהודי שומר תורה ומצוות.

את הטעות הזו נוכל למצוא לא רק באדם הפרטי אלא גם בכלל ישראל שטוען שהקב"ה התייאש ממנו ואילו הקב"ה עונה לו שגם הגויים המשעבדים את ישראל כפופים להקב"ה שהוא אדוני הארץ (בבלי סנהדרין קה א) - "אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה,.. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להן, ".. מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם..". והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב דוד עבדי נבוכדנצר עבדי. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים - עבד למי, נכסים למי? "והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם"".

ומה מציעה התורה לאדם כזה, כאן בא המשך הפסוק ומצווה על מורא המקדש. כשאדם רואה מציאות שבה הוא מתקשה להבין מדוע כדאי לו לקיים מצוות - עליו לחזור אל הקודש. כשהוא מגיע אל המקדש, הוא חווה את קרבת האלוקים, האלוקים שמעולם לא עזב אותו ונמצא איתו גם בסביבה החוטאת. תחושות כאלו אנו קוראים בדברי המשורר בתהלים (עג יא-יז): "וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע־אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן: הִנֵּה־אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ־חָֽיִל: אַךְ־רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי: וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כָּל־הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים: אִם־אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי: וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל היא ה֣וּא בְעֵינָֽי: עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם:".

דברים אלו מדויקים מלשון רמב"ן (ויקרא כו א) שמבאר שהתורה לא רק מזהירה את העבד מלחטוא אלא גם מדריכה אותו לחזור אל הקודש ולספוג ממנו תחושה של יראה - "שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש שיבא שם ברגלים ויירא ממנו". המקדש אינו מקום של בירור תיאולוגי או דיונים פילוסופיים, הוא פשוט מקום של חוויה מקרבת שמחזירה את האדם לחיק העם והאלוקים. די בזה כדי שהאדם יפסיק לחקות את הרשע המצליח ולהעריץ את מעשיו.

באופן הזה, ניתן אולי לבאר את דבריו המופלאים של אבן עזרא (ויקרא כו ב) - "את שבתותי תשמרו שנות השמיטה. ומקדשי תיראו שנת היובל". המקדש איננו רק מקום פיזי, הוא סמל למקום שבו אפשר לחזור לנקודת ההתחלה, לעולם שכולו חירות המבקש להתעלם מהמציאות הקשה ולהזכיר לאדם את היכולת שלו לשוב אל אחוזת אבותיו.

אנחנו נמצאים לעיתים בתקופות של עבדות כזאת, בתקשורת אנו רואים איך מעשים של עבודת אלילים וחילולי שבת נתפסים כהצלחה ומקור גאווה. אולי, כדאי שנחזור שוב אל הקודש ואל המקדש, לתוככי בית המדרש ולשולחן השבת וניזכר מי אנחנו באמת ועד כמה הרשעים המוצלחים הם למעשה עבדיו של אדון הכל (ויקרא כה נה) - "כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם".