תורה הנושאת שם

כשמעיינים בדברי אור החיים (במדבר ו כה-כו) בביאור לשון ברכת כהנים אנו מוצאים תיאור מופלא של קרבה. רבינו חיים בן עטר מלמד שבבריאת האדם נוצר ריחוק בין האדם לאלוקיו, לא זו בלבד - כל חטא מרחיק את האדם יותר ויותר מן האלוקים. במעשיו הרעים, האדם יוצר מחיצות ומסכים בינו ובין האור האלוקי. בברכת כהנים אנו מבקשים להסיר את המסכים ולזכות לאור האלוקי מחדש.

כך מבאר האור החיים שברכת 'יאר' היא 'שלא יהיה מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים שבזה יאיר אור שכינתו על ישראל'. גם במקום שבו האדם יצר מסך מבדיל, באה הברכה הנוספת לתיקון הריחוק. 'ישא ה' פניו אליך' מתבאר בדבריו כנשיאה והרמה של המחיצה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים. לאחר מכן, מתאחדים שוב ישראל והקב"ה בשלמות שהיא היפך ההפרדה הבאה לידי ביטוי במילים 'וישם לך שלום'.

הנשיאה מצטיירת כאן כנשיאה פיזית של מחיצה ומחסום, ממש כאילו היו משא כבד העומד חוצץ במציאות המקולקלת. אין זה אלא השראה מן הנביא (ישעיהו נט ב) - 'כִּ֤י אִם־עֲוֹנֹֽתֵיכֶם֙ הָי֣וּ מַבְדִּלִ֔ים בֵּינֵכֶ֕ם לְבֵ֖ין אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְחַטֹּֽאותֵיכֶ֗ם הִסְתִּ֧ירוּ פָנִ֛ים מִכֶּ֖ם מִשְּׁמֽוֹעַ'. תיאורים כאלו אנו מוצאים בדברי הרב קוק במספר פסקאות (אורות התשובה ז ה) המתארות ממש את המסכים המבדילים בין האומה החוטאת לאלוקיה. כך הוא מתאר בגילוי לב - 'הנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה'. וכן כתב 'רואים אנו בחוש, איך העוונות הם מחיצות מבדילות בינינו ובין האור של ההשגה הבהירה, ולא עוונות היחיד לבד'.

נדמה כי בדבריו של אור החיים במקום אחר (בראשית ב א) ניתן לגלות טפח נוסף על הארה זו - 'יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדת ונאהבת ונתאבת ומקוות לנבראים.. כהדבקות באורו יתברך. ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה''. הארת הפנים, נשיאת המבדיל ויצירת השלמות אינה תוספת ברכה בעלמא. המדובר בהגשמת הכמיהה הגדולה והשורשית ביותר של כל הנבראים המתאווים וכוספים לזכות לאור האלוקי. לאחר הסרת המונעים נוצרת מחדש האפשרות להגשים שאיפה זו באופן מלא.

נראה שהגשמת השאיפה לזכות לאור ה' במלואו תיתכן רק באמצעות דבקות בתורה. רק היא מסייעת לאדם 'להכיר קצת מנועם אורו יתברך' ובכך להגיע לשלום הנכסף שכן על התורה נאמר 'וְֽכָל־נְתִ֖יבֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם' (משלי ג יז). כמו כן, רק התורה מאפשרת מציאות של הרמת כל המחיצות וחיבור עמוק בין האדם ובין הקב"ה 'ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם' (ספר התניא ד).

רמז יש בדבר, שכן הפסוק החותם את ברכת כהנים הוא 'וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם' (במדבר ו כז). שימת שמו של הקב"ה על ישראל היא למעשה מתן תורה, שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה - 'אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא, ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא' (זוהר ב קכד א). זאת הסיבה שהחיוב לברך לפני לימוד תורה נלמד (ברכות כא א) מן הפסוק 'כִּ֛י שֵׁ֥ם ה֖' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ' (דברים לב ג).

לפי דברים אלו, הרואים בברכת כהנים ברכה לדבקות והארה המושגים על ידי תורה, אפשר להבין הלכה מופלאה בסידור התפילה. כתב שו"ע (מז ט) - 'וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה' וכן מצאנו בכל הסידורים בתפוצות ישראל. מנהג זה, שאינו מופיע בכל רבותינו הראשונים עורר את הפוסקים לדון בבחירה דווקא בברכת כהנים כקטע הלימוד הראשון שנאמר אחר ברכת התורה. סיבות רבות, מעשיות ומהותיות, נאמרו לענין אולם לפי דברינו עד כה נוכל לבאר את הדברים בשורשם. ברכת התורה היא שבח הקודם להזכרת שם ה' ולכן אך טבעי הוא שלאחריה תבוא ברכת כהנים החותמת בשימת שמו של ה' על ישראל. ברכת כהנים אינה יכולה להתממש אלא על ידי תורה, רק התורה מאירה את המציאות ומסירה את כל המבדילים בין הלומד ובין נותן התורה.