רינה של תורה

אחד המאפיינים הבולטים של מצוות תלמוד תורה הוא היותה החיוב התמידי שלה בכל שעות היממה - הן ביום והן בלילה. לא לשווא, הפסוק הכי מפורסם בהקשר ללימוד תורה הוא 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה' (יהושע א ח). ואכן בדברי רבותינו החיוב ללמוד תורה ביום, ואפילו בלילה חוזר ונשנה בכמה מקומות. אם מעיינים מוצאים שהלימוד בלילה אינו רק המשך ללימוד ביום אלא סוג מיוחד של לימוד, בעל אופי מיוחד וסגולות נפלאות.

כשמעיינים בדברים על לימוד תורה בלילה מוצאים בהם שתי מגמות. האחת, רואה בלימוד שמירה מפני סכנה, הלילה הוא זמן עם פוטנציאל שלילי ולימוד התורה הוא הדרך להינצל מהשפעותיו. השניה, רואה בלימוד הלילי עשיה חיובית של ברכה והתעלות אישית. ההבדלים מובהקים כבר בניסוח של המימרות השונות. כך למשל אמרו חכמים (אבות דרבי נתן כט) 'רבי חנניא בן יעקב אומר הניעור בלילה מתוך דברי תורה סימן יפה לו. מתוך דברי שיחה סימן רע לו. ר' יעקב בן חנניה אומר הניעור בלילה ואינו פותח פיו בדברי תורה ראוי לו ומוטב לו שנהפכה לו שלייתו של אמו על פניו ולא יצא לאויר העולם ולא ראה את העולם'. רבי חנינא רואה בדברי תורה סימן יפה לאדם ואילו ר' יעקב רואה בהם שמירה קריטית. לדעה הראשונה, דברי תורה הם מעלה שיכולה להתגלגל לפתחו של האדם ואילו לדעה השניה, התורה היא דבר מוכרח המוטל על האדם הרוצה בשלומו. הבדלי ניסוחים דומים אנו מוצאים בתיאור חכמים על בית שלא לומדים בו תורה בלילה. הגמרא במסכת עירובין (יח ב) רואה בלימוד תורה ערך חיובי המביא עמו טובה - 'ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב'. כשלעומתה הגמרא במסכת סנהדרין (צב א) עוסקת בלימוד תורה במקרה שבו הוא אינו מתקיים 'ואמר רבי אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו'.

כנראה, שיש שני רבדים בלימוד התורה הלילי שמתבטאים בשתי המגמות העולות מדברי רבותינו. האחת, קיום החובה הבלתי פוסקת ללמוד תורה, מבלי להתחשב בזמני היום ובשעות היממה. מי שפוסק ללמוד תורה רק כי השמש שקעה, מבטא בכך זלזול בלימוד התורה וסכנתו קרובה לבוא. אבל המגמה השנייה רואה בלימוד תורה בלילה מעלה מיוחדת, השונה מזו של הלימוד ביום. הלימוד בלילה משמש כסימן טוב ללומד והוא מבטיח את קיומו הנצחי של הבית שבו הוא נשמע. נבקש להתחקות אחר אופיו של הלימוד בלילה ולמצוא בו את ברכתו המיוחדת.

אבי תורת הלימוד בלילה הוא דוד המלך, הגמרא בכמה מקומות מתארת את לימוד התורה של דוד בתיאורים שונים. כך למשל מובאות במסכת ברכות (ג א) כמה דעות איך היה נוהג דוד בלילות: 'רבי זירא אמר: עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס; מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה; מכאן ואילך בשירות ותשבחות.. דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיוון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר'. חצות הלילה הוא זמן משמעותי ביומו של דוד המלך, אלא שהמשמעות משתנה בין הדעות השונות. יש שראו בו זמן של השכמה שממנה דוד מתחיל ללמוד תורה ויש שראו בו דווקא זמן שבו הלימוד דווקא מסתיים ומתחלף בשיר ושבח. כנראה שהמחלוקת אודות הנהגת דוד המלך תלויה במחלוקת שהצגנו בתחילת הדברים. אם לימוד התורה בלילה הוא המשך הלימוד של היום הרי שהוא צריך לקצר את שעות השינה הקלושה לטובת הלימוד. אבל אם הלימוד הוא מדרגה חדשה הוא בעל מאפיינים אחרים מהלימוד הדידקטי של שעות היום - זהו לימוד המתחלף ומשתלב בשירות ותשבחות.

בתורתה של ארץ ישראל, בדברי הירושלמי והמדרש (ירושלמי ברכות א א, ה ב / איכה רבה ב כב) אופיו של הלימוד הזה מנוסח באופן בולט יותר 'ומה היה דוד עושה? ר' פינחס בשם ר' אלעזר בר' מנחם: היה נוטל נבל וכינור ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים? ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה'. הדברים תמוהים, אם מחדרו של דוד שומעים החברים נבל וכינור, מדוע הם מבינים מכך שדוד המלך עוסק בתורה?. יתרה מכך, לא מדובר בהבנה מוטעית שהרי כל תכלית הנגינה של דוד היא שהחברים ישמעו את התורה המתנגנת ויאמרו לעצמם 'אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו על אחת כמה וכמה'.

השירות והתשבחות של דוד בשעות הלילה אינם אלא מזמורי תהלים שדוד מחבר או משורר באותן שעות מופלאות. לאחר חצי לילה של שינה חטופה או עסק בדברי תורה - דוד עובר ללימוד תורה מסוג מיוחד - לימוד תורה של לילה. הלימוד בלילה אינו עיסוק בפרטי הלכות או דיונים משפטיים אלא הפיכת דברי התורה למזמור, למילים של תשוקה ושאיפה, כאב ושמחה. נכון שבמבט ראשוני מעשיו של דוד המלך נראים כאמירת שירים רגילים, שאינם לימוד ממש אולם בעומקם של דברים מדובר בלימוד תורה מיוחד ביותר. בהקשר זה, המדרש (ילקוט שמעוני תהלים א תריג) מתאר את פנייתו של דוד אל הקב"ה - 'ואל יהיו קורין בהם כקורין בספרי מירס אלא יהו קורין בהן והוגין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות.., אלא אמר יהייו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאלו אני קיים'.

הרחבה לדברים אלו אנו מוצאים במשנתו של רבי נחמן מברסלב, שלמד מדוד המלך את אחד המושגים המיוחדים במשנת ברסלב - 'שֶׁכָּל כַּוָּנַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּסֵפֶר תְּהִלִּים הוּא לְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּזְכֶּה לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת וּלְהִנָּצֵל מִכָּל הַשּוֹנְאִים וְהַמּוֹנְעִים וְהַמְעַכְּבִים לַעֲבֹד אֶת ה' יִתְבָּרַךְ בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת.. וְעַל-כֵּן הֵם חֲמִשָּׁה סְפָרִים תְּהִלִּים כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, שֶׁהֵם כְּלַל הַתּוֹרָה, הַיְנוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל שֶׁעוֹשִׂין מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, כִּי דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָשָׂה מֵחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תְּהִלִּים, שֶׁהֵם תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה' (ליקוטי הלכות אורח חיים ג – ראש חודש ה ז). דוד המלך מחבר מעין תורה מופלאה, חמשת ספרי תהלים המקבילים לחמשת החומשים, שכל תכליתם הוא ביטוי של רצון ושאיפה לקיים את התורה. את הניגון הזה, את התורה-התפילה שהתחברה בלילות שומעים החברים והוא מעורר אותם ללמוד תורה על אחת כמה וכמה!.

כיון שאנו מבקשים לטעון כי לימוד התורה בלילה דומה במאפיינו לתפילה, נבקש לעמוד על ההבדל המהותי בין תורה לתפילה. בתורה הכיוון הוא מלמעלה למטה - דבר אלוקים יורד משמיים אל האדם המקבל אותו כשדה המקבלת את מי הטל והמטר. בתפילה, הכיוון מתהפך - האדם פונה ממעמקים אל הבורא השוכן בשמיים העליונים. נמצא אם כן, שלימוד תורה בלילה הוא לימוד מיוחד מאוד, הוא עוסק בערכים ובאידיאלים של התורה מן השמים אבל הוא מנוסח כבקשה הבאה מן התחתונים לזכות לקיימה בפועל.

דבר זה יכול להתגלות רק על ידי דוד המלך משום שלימוד מעין זה הוא ענין מלכותי. האדם לוקח את דבר האלוקים ומבקש להשליט את המציאות על ידו. התורה לא נשארת רק כדבר ה' אלא הופכת לתורה אנושית שהאדם מיישם בחייו כמלך בממלכתו. כך למדנו רבותינו (קידושין לב ב), כשאדם לומד תורה גם ביום וגם בלילה היא הופכת לתורה שלו-עצמו! - 'תורה דיליה היא! דכתיב ''ובתורתו יהגה יומם ולילה'' (תהלים א, ב)'. הלימוד בלילה מקנה לאדם את היכולת לשלוט במעשיו ובעולמו על פי התורה שלמד ביום. את זה קונה האדם כשהוא מגדיר לעצמו מה היעדים שלו ומה המונעים שעוצרים אותו ועל כולם הוא מתפלל ומכוון את הלימוד בהתאם להם. כך קונים ישראל את השלטון בכל רבדי המציאות - 'מה הכוכבים אינן שולטין אלא בלילה, כך ישראל אינן מושלין בתורה אלא בלילה' (פסיקתא רבתי יא).

בחתימת הדברים נבקש לעיין בלשון רמב"ם (תלמוד תורה ג יג) המאריך מאוד בעניין לימוד תורה בלילה:

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה.

לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.

אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר: ''קומי רוני בלילה''.

וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר: ''יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי''.

הרמב"ם פותח את ההלכה ברובד הבסיסי של לימוד תורה בלילה, שהוא חלק מן המצווה הכללית 'שמצוה ללמוד ביום ובלילה'. אבל הוא ממשיך לרובד העמוק יותר - של לימוד המבקש להמליך את רצון ה' בחיים. לא פלא אם כן שכשהרמב"ם מתאר את לימוד התורה בלילה הוא משתמש בלא אחר מאשר 'כתר'. לימוד כזה נעשה בדרך של תפילה - 'רנה של תורה'. רק כך יתחבר שוב הלימוד הלילי להשפעה מלאה ביום שלמחרת בחוט מופלא של חסד הנמשך על מי ששר בלילה לצלילי כינור.