הליכתו של מנהיג

הליכתו של משה באחרית ימיו מתוארת בתורה בלשון כללית, התורה לא מפרטת את נקודת המוצא של ההליכה הזו ואת היעד שלה. דבר זה עורר את המפרשים כולם, ראשונים ואחרונים לבאר את פירושה של הליכה זו. אולם, אם נבקש לבחון את ההליכה הזו לאור הליכות נוספות של משה, נוכל למצוא בה משמעות מיוחדת.

בארבע מקומות אנו פוגשים את הליכתו של משה, ארבע הליכות המשלימות אחת את השניה ומתארות תהליך שלם של מנהיגות. ההליכה הראשונה של משה היא ליתרו חותנו לפני קבלת המנהיגות להוציא את ישראל ממצרים. אחר מעמד הסנה מתאר הכתוב (שמות ד יח) - 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם'. במדרש (תנחומא שמות יח) מלמדים רבותינו שאין כאן פרידת נימוסין בעלמא אלא התמודדות עם מחסום קריטי. משה נשבע ליתרו שלא יצא מארצו ללא רשותו ולכן הליכתו כעת היא למעשה קבלת רשות להתרת הנדר שרק היא תאפשר את קבלת המנהיגות.

כהליכתו הראשונה, גם הליכתו האחרונה של משה מבקשת להתיר נדר ולשחרר אותו ממחויבות כובלת. אחרי ארבעים שנות מנהיגות, משה הולך שוב ונוטל רשות לפני עזיבת התפקיד - 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל' (דברים לא א). בעל הטורים (שם) מגלים שההליכה הזו היא לאבות האומה, שהוזכרו בפסוק הקודם לאותה הליכה. 'שהלך אליהם להגיד להם כי קיים הקדוש ברוך הוא שבועתו והכניס ישראל לארץ'. משה לא הסכים לקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים לפני שהתיר את נדרו, כעת הוא לא מסכים לעזוב את שליחותו בטרם ישלים נדר נוסף. שוב משה הולך בגלל שבועה ונדר, בטרם הוא נפרד משליחותו עליו לוודא מול האבות שהנדר שבשמו פעל - התקיים.

את שתי ההליכות האחרות, משה מבצע עם אנשים נוספים, גם הם בתחילתה של מנהיגותו ובסופה. בראשית הדרך, לפני העימות עם פרעה משה הולך עם אחיו (שמות ד כט) - 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. ההליכה המשותפת ממחישה לכלל העם את השותפות הגדולה. כך לומדים בעלי המדרש (שכל טוב) משינוי נוסח הפסוק - 'פתח בלשון יחיד והדר אמר 'משה ואהרן', מלמד שהלכו בעצה אחת'. משה בוחר להתחיל את מנהיגותו בהליכה צמודה - כתף לצד כתף - עם אחיו הגדול והוותיק.

כשם שהלך משה עם אחיו, כמנהיג חדש וטרי, הוא בוחר ללכת עם תלמידו בתור שמשמש את התפקיד של המנהיג המבוגר. כך אנו מוצאים בסוף ימיו של משה (דברים לא יד) - 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: 'הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת, קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ'. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד'. הליכה זו נעשית מתוך תחושה של שמחה ופרגון - 'וילך משה ויהושע מלמד שהיה משה שמח בגדולתו של יהושע' (מדרש תנאים). משה השמח בגדולת תלמידו, נוקט בדרכו של אהרן אחיו, שראה אותו בצעירותו ושמח בלבו (שמות ד יד).

אם כן, לפנינו ניצב מבנה כפול שהוא מרובע של הליכות. הליכה כלפי חותן ואבות - של התרת נדר שתאפשר שליחות והליכה מקבילה של התרת נדר שבשמה נעשתה שליחות זו. הליכה עם אח והתלמיד - של שותפות בעצה אחת ושל שמחה בגדולה. משה הוא אדם ההולך כל הזמן, המנהיגות שלו אינה מנהיגות סטאטית הנבדלת ביחס לעולם אלא כזו ההולכת ממנו ואליו.