עבודת הלב - הרגישות כמאפיין בפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף

רגישותו של הרב עובדיה כבר נודעה במקרים רבים ובסיפורים אינספור, ישנם תיעודים רבים למעמדים מרגשים בהם עיניו של הרב זלגו דמעות וליבו נמס כמים. כך למשל בכה הרב באמצע שיעור כשסיפר על בית המקדש שנחרב, כשנפגש עם הרב שיינברג ותיאר את עוונותיו או בשעה שנפגש עם ילדה שמשפחתה נספתה בתאונת דרכים קשה. לאור זאת, ננסה לסקור מעט מן הפסקים שבהם רגישות לבו של הרב עובדיה השפיעה על אופן הפסיקה, על הכרעת הדין ואפילו על ניסוח המסקנה ההלכתית.

הרב עובדיה זכה לגאונות עצומה, הידע והבקיאות שלו היו נדירים בדורות האחרונים, יכולת ההכרעה וחריצת הדין נודעו לשם ולתהילה. נעיז ונאמר, כי לא יתכן שגאונות כזו נבעה רק ממוח מבריק או מעמל רב, זו גאונות השמורה למי שליבו מלא וגדוש באהבה לה', לתורתו ולעמו. לבו של הרב עובדיה היה מקור לחכמת לב מיוחדת, שסייעה לו בזיכרון הלימוד, בעומק הפלפול ובהכרעת ההלכה. לא רק שכל עצום וזיכרון גדול אלא גם לב מלא שותף למלאכת הלימוד ומתוך כך זכה הרב למעלה שרבים רבים לא זכו לה.

רגישות בפסיקה אינה רפיסות או נטייה לגחמות לב, אין כאן גיבובי תחושות או אינטואיציה העומדת בפני עצמה. הרב עובדיה מישיר פניו אל הדין, הוא מקדים ומציג אותו בכל חומרתו ועוזו. הוא מתעקש להביא אותו גם בהכרעת ההלכה ולא מעלים אותו או מטשטש את משמעותו. אבל לאחר ביאור הדין ובמהלך הדברים, הרב מתעקש לחצוב דרך - לעיתים מקורית, לעיתים חדשנית להפליא - שתיתן מקום לעולם מושגים השמור לליבו של הפוסקים. או אז, הרב יזכיר את מצבו הרגיש של השואל, את תחושתה של השואלת, את 'כבוד הבריות' ואת 'הדור החלוש ברוחו'. הרב יתעלה מהשאלה המשפטית ויברר את המעמד החברתי שברקע שלו נשאלת השאלה, כולל ההשלכות הנפשיות והחברתיות של המסקנה אליה הוא צפוי להגיע.

בהתבטאויות בעל פה, הרב עובדיה הקפיד להדגיש את הגישה הזאת כלפי פוסקי הלכה ודיינים. כך למשל בכנס לדיינים (מאור ישראל, בכנס לדיינים) הוא לא מסתפק בפלפול הלכתי אודות מקרה סבוך שנידון בבית הדין אלא פונה אליהם בשפה ישירה ותובע מהם להיות רגישים. גם את הפניה הוא בוחר לעשות מתוך בקיאותו הגדולה ומצטט את תשובת רשב"ץ שאמר לדיין אחד 'תחשוב שהאישה הניצבת לפניך, כאילו היא בתך, מה לא היית עושה להצילה מיד בעלה האלים'. אולם הרגישות לא התחילה ונגמרה בנאומים ציבורים, היא ממש חלחלה לפסקי ההלכה.

נראה כמה וכמה שאלות חמורות שנשאל הרב עובדיה, בעיקר מציבור החוזרים בתשובה, נבחן את המגמות העולות מן התשובות, נעיין בלשון הרכה שבה מנוסחת ההלכה וברמזים העדינים השתולים בה וחושפים טפח מהרגשות הסוערים שחש הרב במהלך כתיבת התשובה.

להעלים עין כי עינינו הרואות
כשהרב דן בשאלות הנוגעות לחילוניים, הוא כולל בדיון תיאור מופלא של המציאות הדתית בתקופתנו ומצביע על אופיה המיוחד. הרב רגיש לסיטואציות המורכבות העומדות בפניו ובוחן כל שאלה בראיה כוללת, כפי שעשה למשל בשאלה לגבי כהן שאינו שומר תורה ומצוות ורוצים למנעו לברך ברכת כהנים (שו"ת יביע אומר ז או"ח טו). לאחר סקירת הפוסקים, הרב מסכם 'ומשם נלמד לנ"ד שכהן המחלל שבת בפרהסיא, ובא לבהכ"נ להתפלל, ולא פרק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, אין למונעו ממצות נשיאות כפים,.. וכל שכן שבזמנינו אנו אין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם... ועינינו הרואות שכמה מפושעי ישראל כאלה חזרו בתשובה שלימה, לאחר שקבלנו אותם בסבר פנים יפות ופנים מסבירות, וכמאמר חז"ל (סנהדרין קז ב) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.. ובפרט בדורותינו שהפרוץ מרובה על העומד''.
ראשית, הרב בוחן את המציאות החברתית בימיו ומכיר בעובדה שהרמה הרוחנית בדור ירודה ולכן מאפשרת או גורמת לרבים לסטות מן הדרך. ראיה רגישה, המנוסחת במליצות נפלאות כדרכו ומבקשת להציג את המניעים להתנהגות הסותרת של מושא השאלה - מחלל שבת מחד אבל עולה לדוכן מאידך. שנית, הרב לא מסתפק בנימוקים מקלים לגבי מעמדו של מחלל שבת בימינו אלא מוכיח את גישתו בהוכחות מ'השטח'. ההלכה העולה במסקנה אינה רק הנכונה אלא גם הצודקת, היא זו שמניבה תוצאות מבורכות של תנועת חזרה בתשובה בהארת פנים.
בשורה אחת שכזו, מציץ הרב עובדיה כמוביל מהפכת התשובה במאה העשרים לתוך חדרו של הרב עובדיה הפוסק ובעל התשובות ההלכתיות. רק לקראת סוף התשובה ישוב הפוסק וינסה בכל זאת להימנע מכניסה לבעיה ההלכתית - 'ואם אין שם כהן אחר - אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו. ואם אי אפשר - יש להעלים עין גם בזה'. המשפט החותם ממחיש עד כמה הרב מתקשה להקל באופן גורף ומאיר באור מיוחד את מאמציו במהלך התשובה למצוא אפשרויות וצדדים לקולא.

שלא לנעול דלת בפני שבים
את מאמציו למען החוזרים בתשובה ניתן לראות בצורה מעוררת השתאות בתשובות שבהן עסק הרב בשאלות הקשורות לבני זוג שאחד מהם חזר בתשובה. הרב עוסק בסוגיות חמורות של איסורי עריות ובשאלות מוסריות של מערכות יחסים בין בני זוג שונים. אחת התשובות (שו"ת יביע אומר ב אה"ע ב) שבהן הרב מתבטא בלשון מיוחדת עוסקת בשאלה 'מי שנכשל עם אשת איש ובא עליה ברצונה באופן שנאסרה לבעלה, ובא לחזור בתשובה, אם חייב להודיע לבעלה בכדי שיפרוש מן האיסור, או אפשר למצוא איזה היתר ולהקל בזה, משום פגם משפחה'?.
הרב, כשהוא רק בן עשרים ושש, צולל לסוגיות התלמוד בשאלה של הכשלה באיסור למול שמירה על כבוד הבריות באיסורים שונים. לאחר מכן, הוא מעמיק בדיני נאמנות של אישה הנאסרת על בעלה ובמעמד בני הזוג הנשואים לאחר מעשה בגידה שכזה. אחרי הסקירה הארוכה ואסיפת הפוסקים המקלים שלא לספר על מעשה האיסור, הרב חותם את דבריו במילים נרגשות: 'כי באמת דבר זה קשה מאד ומר ממות על הרוצים לשוב בתשובה להודיע לבעל ממעשיהם הרעים. וחיישינן דילמא פרשי ולא עבדי. בפרט בזה"ז שהדור חלוש ברוחו בעוה"ר.. המורם מכל האמור שבכדי שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה, יכולים להקל שלא להודיע לבעל האשה, משום פגם משפחה, וגדול כבוד הבריות. ואין לומר שאין שום תועלת בתשובתו של הבועל,.., ומיהו אם הבעל - תשובה הוא גבר בגוברין ואמיץ לבו בתשובה שלמה, מודיעים אותו דרך עצה טובה, שאם קרוב הדבר שכשיודיע לבעלה של האשה מעסק ביש זה, יפרוש מן האיסור, כי מהימן ליה כבי תרי, טוב מאד להודיעו, להקל מעליו האיסור. ויתמיד בתשובה ומעשים טובים בכל כחו ויהיה שמח ביסורין. ויתענה כפי כחו... ויעסוק בתורה הרבה. ושב ורפא לו'. כהרגלו, הרב מציע את האפשרות היסודית של ההחמרה המורכבת המצריכה מהחוטא להודיע על חטאו אבל בד בבד הוא מתאר בלשון ארוכה ומשתפכת את תיקוני התשובה למי שיבחר שלא לגלות את חטאו ולהטיל איסורים בין הבעל לאשתו החוטאת.

בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך
במקרה אחר, ידון הרב עובדיה במקרה דומה הנוגע גם הוא לסודות אפלים מעולמם של בעלי התשובה המתמודדים עם עברם הבעייתי. בתשובה זו (שו"ת יביע אומר ח יו"ד לב) הרב דן בחוזרת בתשובה שנישאה לבן תורה וילדה לו בן, למרות שהבעל חושב שזהו בנה הבכור ומעוניין לערוך לו פדיון הבן הרי שהאישה יודעת שזהו לא בנה הבכור, בעברה כחילוניה עברה הפלה אחרי הריון לא רצוי. הרב עובדיה מבין שהדיון ההלכתי אינו על מצוות פדיון הבן גרידא, אלא על מגזר שלם - בעלי תשובה המנסים להיטמע בציבור החרדי מלידה.
בעין הבדולח שלו, הוא מצמצם את הדיון ההלכתי לשאלה ממוקדת אודות ברכות הפדיון שנחשבות כברכה לבטלה. בסיכום דבריו הוא מתאר את הפדיון העתידי - 'האב מברך שתי הברכות ביראת השם, בחושבו שהוא מברך על מצות פדיון הבן שהוא מחוייב בה, והוא אונס גמור בדבר, וכמעט שאינו עושה שום איסור, לכן טוב שלא לגלות לו ולא כלום, כדי שלא לגרום חשש גירושין בין הזוג, ועכ"פ ודאי שיהיו מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם בזיון גדול לאשה ולמשפחה. וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו',.., אלא יניחו את האב שהוא אנוס בדבר לעשות הפדיון בברכות, ויחיה עם אשתו בשלום ובמישור בהשקט ובטח.. ונכון שהרב המקומי שנוכח בשעת פדיון הבן, והיודע את כל פרשת העיבור, יבקש מהכהן שידלג על כל השאלות השגרתיות לאשה האם הפילה איזו פעם? וכו'. לבל תצטרך לשנות מפני השלום, בפני הקהל הרב הנמצאים שם בשעת הפדיון'.
ההכרעה ההלכתית לא כתובה רק בלשון למדנית, יש בה מליצות לשון מופלאות (מושג 'פרשת העיבור' השייך להלכות תפילה הופך כאן לפרשיית ההיריון הסודי) ותיאור ציורי של המצב הרגיש. הרב עובדיה מאפשר את מעמד הפדיון אך טורח להתערב גם באופן שבו הפדיון יערך בעצה מלאת רגישות. בניגוד לפדיון רגיל שבו מאריכים בשאלות על ההיסטוריה הרפואית של האישה, שאלות שהתשובה שלהן תמיד ידועה מראש, כאן ממליץ הרב לדלג על השאלות. הרב עובדיה מבין לאישה מלאת המבוכה והוא מבקש לחסוך ממנה את הצורך להעמיד פנים ולשקר בתשובתה מתוך מתח עצום ולו לכמה רגעים.

אחת הפסקאות המופלאות של הרב העוסקת בשאלה דומה מתארת את החוויות שהתרחשו בחדר הלימוד שבו נכתבו התשובות. כך מתאר הרב (שו"ת יביע אומר ט אה"ע י) - 'הנה דורנו זה זכה לבעלי תשובה רבים, יחד עם משפחותיהם. ברם דא עקא, כי כמה מנשותיהם של בעלי תשובה, שגם הן חזרו בתשובה, באו לפני ומספרות בדמעות שליש, שבהיותן חילוניות בגדו בבעליהן, ונבעלו באיסור אשת איש לגברים זרים. ונפשן בשאלתן אם חייבות להודיע לבעליהן, ואולי יצטרכו ע"פ הדין לגרש אותן בגט, ומה יהיה על ילדיהם לאחר הגירושים'. גם במסקנתו שב הרב ומביע את חששו מחומרא - 'ובפרט עתה שזכו לחזור בתשובה, ולהתקרב לצור מחצבתם, ואם נאסור, יפנו עורף לתורה ולמצוה ויחזרו לסורם'. כנראה שזו הסיבה שהוא מקל לחוזר בתשובה התוהה אם עליו לזרוק כלי פורצלן יקרים שהשתמשו בהם באיסור (שו"ת יביע אומר ז יו"ד י).

אחר שראינו שהרב מגלה רגישות רבה לחוזרים בתשובה, נבקש לראות כי הרגישות אינה מסתכמת במקרים כגון דא אלא במקרים נוספים ומגוונים יותר. גם לגבי הציבור הרחב, ואפילו כלפי תלמידי חכמים, בוחר הרב לדון ברגישות גבוהה לדעתם של השואלים.

שולחן ערוך של ממתקים
הרב (שו"ת יביע אומר ב או"ח יט) נשאל על אנשים שנוהגים לבקר ביום שבת בבית החתן או אבי הבן, אחר צאתם מבית הכנסת בבוקר ורוצים לטעום שם פירות וממתקים ושאר כיבודים אחר הקידוש, אף על פי שאינם סועדים שם כלל. הרב דן בגדרי 'קידוש במקום סעודה' ומראה כי רוב הדעות כולל השו"ע (!) מצריכות סעודה ולא מסתפקות בשתיית יין הקידוש או בטעימה קלה. הוא אפילו מספר שבמצרים הנהיג לתת לילדים לטעום מהיין במקום המבוגרים שהיו טועמים בהוראת 'חכם אחד'.
אבל אז כשהוא חוזר לנידון שאלתו הוא פוסק כי המקלים לצאת ידי חובה בשתיית יין ולו של המקדש בלבד, יש להם על מה שיסמוכו ואין למחות בידם. הוא מצרף דעות מן הראשונים והאחרונים ומכריע 'משום כבוד הבריות שרינן לטעום על סמך הקידוש ששומעים בבית החתן ואבי הבן'. אחד מהאחרונים שהוא מסתמך עליו הוא ר' יעקב כולי מחבר סדרת הספרים 'מעם לועז', הרב עובדיה יודע שמדובר בספר שעיקרו דרשות ועל מנת לאשש את ההכרעה כמותו הוא מאריך בשבחיו של הרב כולי ובבקיאותו בהלכה (חזון עובדיה קידושא רבה).
כנראה שמה שגרם לרב עובדיה לשנות משורת הדין הייתה הכרת המציאות וההבנה לליבם של בני אדם. הרב עובדיה מכיר את המציאות של הקידושים בבתי הכנסת בשבתות החתן. הוא התפלל עם אנשים אלו, הוא ראה במהלך חייו שולחנות ערוכים עם בורקסים ועראק ואת בעלי השמחה מפצירים באורחים לשבת ולטעום משהו. לא רק חובת הקידוש בשולחן ערוך מונחת לפניו אלא גם כבודם של בני האדם הטורחים בסידור השולחנות הערוכים ברחבת בית הכנסת.
אבל אז, הרב עובדיה כותב משפט נוסף שמתמצת את דרכו לא רק כפוסק אלא גם כמחנך ציבורי. הוא מודע לכך שהיתרו נשען על דעות מיעוט ומנסה להציע להעמיד את הדין על מקומו בכל זאת, וגם זאת בצורה מחושבת ונעימה. לכן הוא חותם את דבריו בעצה - 'ואעפ"כ טוב להודיע בדברי חן ונועם מלפני השבת, לאבי הבן או לחתן, שיכינו עוגות ופת כסנין לקהל המוזמנים בשבת, בכדי שכל א' מן המסובים יאכל כזית, והוי שפיר במקום סעודה. (או שכל אחד מן המסובים ישתה רביעית יין.). ואם לא עשו כן, הצנועים מושכים את ידיהם מלטעום שם'. נשים לב, ללשון הרכה והמשכנעת, לניסוח המבקש לברוח מעימות פומבי ולמנוע את התקלות מראש.

נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות
נסיים בנידון השונה בתכלית מהנמענים שנסקרו במהלך דברינו ושגם בו התבטא הרב בלב אוהב ובאריכות מיוחדת. באחד המקרים (שו"ת יחוה דעת ז קסה ט), הרב משיב לפניה מרב העיר האג המביע את צערו העמוק על שהורה בטעות פסק הלכה בענייני גניזה שלא כדין. אחר דיון הלכתי קצר המבקש לצמצם בחומרת המעשה, הרב מאריך בדברי נחמה ופיוס: 'לכן תנוח דעתו ומכאן ולהבא חושבנא טבא, להרבות כבוד התורה, ולזכות את הרבים לקרבם לצור מחצבתם, ולהגדיל תורה ולהאדירה. כי את הנעשה אין להשיב. ואל יפול ברוחו ח"ו, אלא כלביא יקום וכארי יתנשא, שזהו הזמן לקרב את אחינו בית ישראל הרחוקים לצור מחצבתם, כי אין לך דבר יותר גדול מזיכוי הרבים. לך בכחך זה והושעת את ישראל! וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם כי יתן את רוחו לקרב את אחינו לתורה ולתעודה.. ויזכה לחבר עוד חיבורים טובים ומועילים. והיה ה' אתו. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. אשרי יולדתו. וכל אשר יעשה יצליח. ירום ונישא וגבה מאוד.. למחיה שלחו אלוקים להחיות עם רב. לזכות את הרבים. תחזקנה ידיו! וכל אשר יעשה יצליח. תזכו לשנים רבות. נעימות וטובות'. גם כאן הרב מזכיר את זיכוי הרבים כמוטיב משמעותי אבל הפעם הוא מופנה כלפי הרב ומדגיש בפניו כי משימתו חשובה ואל לו להיחלש בשל טעות אחת בהלכה.

קול הלב
הרב עובדיה נודע ברבים ביכולת הפסיקה המקלה שלו, הוא חלק על ה'בן איש חי' בחומרותיו והביע את הסתייגותו פעמים רבות מפוסקי הלכה שנקטו דרך חומרה בהלכותיהם. הוא עצמו הדגיש את הביטוי 'כח דהיתרא עדיף' כמוטיב הלכתי מובהק, המעניק גם גושפנקא לקבלת דבריו להלכה. באחת התשובות (שו"ת יביע אומר ב או"ח כג) הוא מתבטא בחריפות - 'וע"פ הדברים הללו ראיתי איזה חכמים פעה"ק ת"ו שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפע"ד לא זו הדרך ולא זו העיר. שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ותינח למאן דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי. וכל הרוצה להורות ישקול בדעתו בשקל הקדש.. שהמטריף מכח חומרא יוצא שכרו בהפסדו. וע"ז אמרו הלכה חמורך טרפון. דהיינו שהמחמיר ומטריף יפסיד.. ואמינא ולא מסתפינא כי המורה לאחרים להחמיר, לא ביש ליה על דאמר על מותר אסור, אלא שסופו לומר על אסור מותר.. וכשם שעל המקל יותר מדאי, קראו בגמרא (פסחים נב:) 'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו', כל המיקל לו מגיד לו. כמו כן על המחמיר יותר מדאי, קרא עליו.. 'וחמורו יגיד לו'.. וכ"ש האידנא דאחסור דרי, שאין להכביד עוד על ההמון כ"כ, משא לעיפה, דחיישינן לקלקולא'.
אולם, נראה לומר שהנטייה להקל בפסקי הרב אינה עומדת בפני עצמה, היא תמיד נסמכת על שלל שיקולים הנובעים מרגישות למצב הנידון. שיקולים אלו נעים מכבודם של הבריות השואלים או מושאי השאלה, ועד למצבו של הדור כולו ולמעמדה של ההלכה בימיו. אין זו אג'נדה מנותקת המבקשת למתוח קו של פשרנות, אלא מסקנה העולה לאור שילוב של נימוקים ושיקולים המצויים בלבו של הרב. נימוקים שהרב עובדיה מצא בשל עיסוקו הנרחב בנושאי פוליטיקה ציבורית, הנהגה חברתית, הובלתה של תנועת התשובה והיכרות עם העולם הכללי. נימוקים אלו הם שביססו את שיטתו המקלה והולידו פסקים שמסקנתם להקל הפכה לאבן יסוד בקרב הפוסקים. אולם יותר מן המסקנה, מה שצריך לחלחל לעולמם של הפוסקים הוא הדרך: הניסוחים, ההצעות הפרקטיות, ההתייחסות לשואל בגוף התשובה ההלכתית והנטייה לשלב ביטויים אישיים בין אלפי המקורות.


תודה לרבותיי-חבריי (ע"פ א'-ב') שסייעו בידי בהכנת המאמר: הרב גיא אללאוף, הרב דוד מנחם, הרב אפרים עטיה, הרב טל נתנאל שאוליאן, הרב חנן שוקרון.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה