ריח של תורה

המדרש (ויקרא כג ג) מביא משל ליחס שבין ישראל והתורה ובין אומות העולם:

רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמָסַר לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ, לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִין וְדַרְדַּרִין, הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ, וְהֵצִיץ בְּאוֹתָן הַחוֹחִין וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עֲלֵיהּ, אָמַר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס.

כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, לְאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמָצָא מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַפְלָגָה מַיִם בְּמַיִם, וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקוֹצְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, י): ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וגו', רָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, וּנְטָלָהּ וֶהֱרִיחָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עָלָיו, בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ (שמות כד, ז): נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל הַפַּרְדֵּס, בִּזְכוּת תּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל יִנָּצֵל הָעוֹלָם.

המשל מתאר אירוע של משבר - מלך המבקש לנטוע פרדס עם עצי פרי אך מוצא שהפרדס לא טופל והעלה קוצים. בתגובה לאסון הנורא, המלך מבקש לקצוץ את העצים אולם מתחרט בזכות שושנה אחת שריחה הטוב השיב את נפשו. בזכות אותה שושנה, המלך מסכים להציל את כל עצי הפרדס. משל מופלא לפנינו, אולם יש בו תמיהות לא קטנות ובראשן - כיצד שושנה אחת מצליחה להציל פרדס שלם מכליה.

בנמשל, המדרש מבאר שהעולם נברא עבור התורה והיא למעשה הפירות שהבורא ביקש לגדל בו. בני האדם שהיו אמורים לטפל בעולם לא עשו את מלאכתם והוא היה מיועד לכליה וקציצה. אבל אז הקב"ה רואה את ישראל ואת ריחם הטוב ובוחר להציל את כל העולם. ריחם הטוב של ישראל בא לידי ביטוי בשעה שישראל זכו לקבל את עשרת הדיברות. גם בנמשל, התמיהות הולכות וגדלות וההבדלים נפערים. תחילה, התורה היא הפירות המצופים מן העולם ואחר כך היא נמשלת דווקא לריח השושנה. הנמשל לא מבאר מה היה חטאם של בני האדם וכיצד הזניחו את העולם. הוא גם לא מסביר מהי משמעות הרחת עם ישראל המשיבה את נפשו של הבורא עליו, כביכול.

דומה שדווקא הקשיים הללו ממחישים לנו שהמדרש דן בשאלה עמוקה לגבי מהותו של התורה. בתחילה, התורה מוצגת כמשהו פרגמטי - פירות העץ, זו תפישה הרואה בתורה כקריאה להנהגה מעשית, מעין 'הוראות הפעלה' שעשייתם תניב טעם טוב. אולם האנושות לא קראה את הוראות ההפעלה ולא טיפחה את המציאות ולכן היא הפכה למושחתת. ריבונו של עולם מוצא בפרדס המקולקל את עם ישראל, את השושנה ואז כל הראיה משתנה. התורה היא ריח השושנה, במהלך המדרש היא הופכת מתוצאת הפירות העשייה האנושית לנקודה פנימית שמעניקה משמעות לעצם הקיום.

הנקודה הטובה הזו מעניקה משמעות לעולם ובכך היא משיבה את הנפש של המלך בעל הפרדס. הרחת הבשמים כאמצעי להשבת הנפש מוכרת לנו מהלכות הבדלה. בשעת ההבדלה מתעורר מחדש הקטרוג האם ימי המעשה יממשו את ייעודם ויצמיחו פירות מובחרים. הרחת הבשמים היא זו שמסייעת לנו להיזכר בסגולה הפנימית שעוד נותרה לנו ובכך להתגבר על המשבר העולה בנו בשעה שאנו מציצים על הקוצים שמחכים לנו בעולם החולין.

השושנה מבטאת את הסגולה האנושית, את המעלה שיש באדם גם בלי עשיה או פעולה. השושנה צמחה 'ללא התערבות יד אדם' והיא ממחישה את הטוב הפנימי שנמצא במציאות מטבע הווייתה.במילים אחרות, העולם מתקיים בזכות התורה אבל ישראל הם אלו שבזכותם מופיעה התורה. לא פלא שמעלתם של ישראל ואהבתם קודמת לתורה, המגיעה רק בזכותם - כריח המשפיע בעזרתה של השושנה. "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו, בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה,.., אבל אני אומר ישראל קדמו!.. אלמלא הם ישראל לא נברא העולם ונחרב העולם" (תנא דבי אליהו יד).

ישראל מגלים שהתורה היא יותר מקיום מצוות או מחשבות פילוסופיות, היא עצם ההוויה של האומה הישראלית. כפי שהריח הוא מהותה של השושנה, הוא תוצאה טבעית שלה והוא זה שמגדיר אותה - כך התורה כלפי ישראל. ובמילים אחרות, בניגוד להבנה הפשוטה - התורה לא ניתנה לישראל כנתינה מבחוץ אלא נבעה מהפנימיות שהייתה קיימת בהם זה מכבר. מעלה זאת שייכת בפרט בתורה שבעל פה, שעיקרה הוא ממה שישראל מחדשים מליבם. כפי שביאר הרב קוק (אורות התורה א ב) באופן נפלא: "תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב.. בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה אלהית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם..".

היחס לפרדס לא נמדד אפוא לפי כמות התוצרת המעשית שלו או החסרונות הקוצניים שצמחו בו. גם בהעדרם, הוא יתקיים בזכות הטוב הפנימי השמור למי שייטול את הפרח הצומח בו ויריח אותו אל קרבו. אבל אז עולה השאלה, מה תפקידם של ישראל בצורה המעשית באותו פרדס. האריס שהופקד על העצים היה אמור להניב מהם תנובה נאה, אבל ישראל הצומחים בעולם 'כשושנה בין החוחים' - מה שליחותם שלהם?.

את התירוץ לשאלה הזו מצאתי דווקא בספר הנסיך הקטן. גם שם מתאר הנסיך שושנה שצמחה בכוכבו המופלא. כשהוא מבין שיש שושנים נוספות בעולם, הוא מתוסכל אבל אז הוא לומד עיקרון מופלא והוא נושא נאום מופלא:

"בְּעֵינֵי הַזָּר הָעוֹבֵר לְתֻמּוֹ אֵין הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶלִי שׁוֹנָה וְנִבְדֶּלֶת מִכֶּן. אוּלָם בְּעֵינַי אֲנִי הֲרֵיהִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלְּכֶן, כִּי רַק אוֹתָהּ הִשְׁקֵיתִי יוֹם-יוֹם; רַק אוֹתָהּ שַׂמְתִּי תַּחַת פַּעֲמוֹן-זְכוּכִית, אַף שַׂכּוֹתִי עָלֶיהָ בְּפַרְגּוֹד מִפְּנֵי הָרוּחוֹת הָעַזּוֹת. רַק לְמַעֲנָהּ הָרַגְתִּי אֶת הַזְּחָלִים..; רַק לְקוֹלָהּ הֶאֱזַנְתִּי שָׁעָה שֶׁקָּבְלָה אוֹ הִתְפָּאֲרָה, וּלְעִתִּים אַף בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱרִישָׁה, שֶׁהֲרֵי זוֹ הַשּׁוֹשַׁנָּה שֶלִּי..".

ואז בשיחה אחרת המתוארת בספר, לומד הנסיך הקטן על חשיבותה של השושנה:

"– הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתָּ לְשׁוֹשַׁנָּתְךָ הוּא הַמְשַוֶּה לָהּ חֲשִׁיבוּת כֹּה רַבָּה –אָמַר הַשּׁוּעָל.

– הַזְּמָן שֶׁהִקְדַּשְׁתִי לַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן שַׁנֵּן אֶת הַדָּבָר הֵיטֵב.

– בְּנֵי-הָאָדָם שָׁכְחוּ אֱמֶת זוֹ, –הוֹסִיף הַשּׁוּעָל –אוּלָם עָלֶיךָ לִזְכֹּר אֶת הַדָּבָר תָּמִיד. כִּי לְעוֹלָם עָרֵב אָדָם לִשְׁלוֹמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁהוּא מְאַלְּפוֹ. עָרֵב אַתָּה לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלְךָ…

– אֲנִי עָרֵב לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… – חַזר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן יֵחָרֵת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ".

תפקידם של ישראל אם כן אינו אלא להקדיש לסגולתם הפנימית זמן וחשיבות רבה, להבין שהם עוסקים במשהו שמלמד אותם על עצמם. הקדשת הזמן היא ביטוי מעשי לתחושת הערבות, לאחריות של הלומד להוציא אל הפועל את כל כוחות נפשו. לומדי התורה, אלו המתמידים בה בכל יום - מחוברים יותר לתורה משום שהם מקדישים לה זמן קבוע ורב. חשיבותה של התורה עומדת בפני עצמה ומוטבעת ממילא, אבל הזמן המוקדש ללימוד הוא שגורם לה להשפיע על ישראל - לאלף אותם בינה וחכמה. הלומדים שמשקים אותה יום יום, שהגיעו לשיעור בזמן של רוחות עזות והרגו למענה את העצלות הזוחלת, הם שיזכו ליהנות מריחה של השושנה - זו שבזכותה קיים כל הפרדס, כל הכוכב, כל העולם..