אש מבית אבא

במעמד הסנה, הקב"ה בוחר להציג את עצמו בפני משה במילים מאוד מיוחדות: "אָנֹּכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹּב" (שמות ג ו). המילים "אֱלֹהֵי אָבִיךָ" מתייחסות לכאורה לאבות האומה המנויים בהמשך המשפט, אבל הניסוח בלשון יחיד אינה הולמת די הצורך.

לכן, מציע המדרש שמילים אלו מדברות על אביו הביולוגי של משה - עמרם. רוצה לומר, המפגש הראשון של משה עם אלוהיו הוא בהקשר של אביו מולידו. יתרה מזו, המדרש מתאר שגם הקול של הקב"ה במעמד הסנה היה הקול של עמרם - "נגלה עליו בקולו של אביו עמרם, שמח משה אמר: 'עמרם אבי חי!'".

הדברים מופלאים, משה רבנו 'איש האלוהים', מתחיל את חייו כגואל, נביא ומוסר התורה כילד קטן לאביו. הרב אשכנזי ('מניטו') הרבה לעסוק במושגים - 'תורת הרב' ו'תורת האב' והשווה בין הלימוד למסורת. מהסנה למדנו, שמי שחידש את המושג 'רב' נפגש עם האלוה דווקא באמצעות דמות ה'אב'. ללמדך, שגם 'תורת הרב' הלמדנית יונקת את זכותה ושורשה מ'תורת האב' הביתית.

המדרש מסביר שהבחירה בדרך הזו נבעה מתוך מטרה שמשה לא ייבהל ויירתע מהמעמד הנבואי המפתיע והמרומם. הקול האבהי החם והמוכר אמור לרכך את המפגש הראשוני של משה עם האל במראה גדול כסנה הבוער. מלבד הסבר זה, ניתן להציע הסבר נוסף הרואה בעמרם אבי משה כמי שמעמד הסנה קשור אליו בקשר הדוק.

בתיאור השתלשלות התורה כותב רמב"ם (מלכים ט א) - "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון.. הוסיף לנח.. בא אברהם ונצטוה יתר על אלו.. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת.. ויעקב הוסיף.. ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו". קובעי המצוות לפני משה הם אדם הראשון, נח, שלושת האבות ועמרם. נמצא אם כן, שהקב"ה מבשר למשה בסנה על מתן תורה - "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב) - בשמם של כל מי שחידש תורה ומצוות עד לאותה העת (משך חכמה).

אגב, לפי דברי הזוהר (תיקוני זוהר סט), שמשה הוא גלגול ותיקון של הבל הרי שאדם הראשון הוא למעשה אביו הפנימי והמקורי של משה. לכן מבאר רבנו בחיי, שהמילים "אֱלֹהֵי אָבִיךָ" יכולות להתפרש כמתייחסות גם לאדם הראשון ולמעשה גם אדם הראשון שנצטווה בשש מצוות, נכלל בגילוי הזה.

דבריו של הרמב"ם מחודשים ומעוררי שאלות, שנידונו רבות במפרשיו הרבים. אחת מן השאלות היא מהיכן למד רמב"ם שעמרם הוסיף מצוות נוספות, דבר שלא מופיע בתורה או במדרשים המוכרים לנו. זאת ועוד, אם אכן חידש עמרם מצוות יתרות יש להבין מהן המצוות וכיצד חידשן.

מהר"ץ חיות (הגהות למסכת סוטה יב א) מחדש שהכוונה בדברים אלו היא למצוות הקידושין. מצוות הקידושין היא חידוש מופלא של התורה, כפי שמתאר הרמב"ם במקום אחר (אישות א א) - "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה - מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה - יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה, שנאמר: ''כי יקח איש אשה ובא אליה''". פעולת הלקיחה של נשים במקרא מתייחסת תמיד לקידושין, כלומר לאמירה ומעשה המחילים קדושה ואיסור על האישה (ראה: דברים כא י, כב יג, כד ה). והנה, הפעם הראשונה שפעולה זו מוזכרת בתורה היא בפסוק (שמות ב א) המתאר את נישואיו של עמרם ליוכבד - "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי". לא פלא אפוא, שהגמרא (סוטה יב א) לומדת מהפועל "ויקח" שעמרם קידש את יוכבד על ידי מעשה קידושין וחופה עם שמחת חתן וכלה - "שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה". עמרם היה הראשון והיחיד שבחר לקחת אישה על ידי מעשה קידושין, זוהי בחירה תמוהה ומחודשת, לולא שנאמר שעמרם הצטווה על כך מהקב"ה. בארץ מצרים, אחר מצוות בני נח ותפילות האבות מתחדשת מצוה חדשה על ידי עמרם - יחסים בין גבר ואישה יכולים להיות מבוססים רק כשבתחילתן מעשה של קדושה.

מצרים מסמלת את הפריצות ובפרט את הפריצות שבין איש לאישה, שם קידושי אישה ונישואיה אינם נחשבים לכלום. לכן מעשהו של עמרם הוא חידוש מופלא, בפרט כשהוא נעשה בארץ שכזו, מלאת תאווה. יתכן שהגילוי של הקב"ה בסנה באמצעות האש, בא לבטא את הנקודה הזו כלפי משה. האש היוקדת, המסמלת את אש התאווה הממלאת את מצרים - "אש בנעורת" (סנהדרין לז ב) - אינה יכולה לכלות את ישראל. זאת הזכות, שנצטווה עליה עמרם ובאמצעותה יצאו ישראל ממצרים - "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: .. ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה, תדע לך שהיה כן - אחת היתה ופרסמה הכתוב.." (ויקרא רבה לב ה). הגילוי דרך האש היא ביטוי לפתיחה הראשונה של הדברים, שליחותו של משה מוצדקת בזכות צניעותם של ישראל הבאה למימוש במצוות הקידושין שהוסיף עמרם.

למעשה, שורשה של הצניעות הזו נעוץ בשני אנשים ששהו במצרים והכשירו את הדור להתמודדות עם הפריצות הנוראה. "שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערווה - ונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערווה - ונגדרו ישראל בזכותו'' (שם). ואכן כבר אברהם נזהר לשמור על קשר הנישואין בינו לבין שרה, ביודעו שהמצרים יזיקו לו בעקבות כך. גם יוסף, במענה לאשת פוטיפר המבקשת לבגוד בנישואיה עם בעלה, בורח כשבפיו טענה מעניינת - ".. וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (בראשית לט ט). המעשה אינו רק תאוות בשרים אלא פגם בקשר שבין איש לאשתו, זאת נקודת המחלוקת בין ישראל ומצרים שיוסף מבקש לבטא.

מפליא לראות, שגם יוסף מתבטא באש הבוערת בסנה כסמל לצדיק השומר על קדושת הבית בתוך ערוות מצרים. בברכתו של משה לשבט יוסף הוא מכנה אותו על שם הסנה - "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג טז). הרב דוד הלוי סגל (בעל הטורי זהב, דברי דוד דברים לג טז) מבאר שכינוי זה הוא על שם האש שבערה בסנה למשה במדבר - "משום דשייכא לו גבי משה כששרתה עליו הנבואה כתיב: ויסתר פניו.., וגבי יוסף היה נמי כן זכות ע"י מניעת ראייה, דלא רצה לראות על אשת פוטיפר וזכה ע"י כך לברכת עלי עין". הצניעות של יוסף שלא התבונן באשת איש באה לידי ביטוי במעשה של משה המסתיר את פניו מול האש היוקדת.

הקשר בין יוסף אל האש הוא מן המפורסמות, שהרי יוסף עצמו נמשל לאש - "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹּב אֵש, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה" (עובדיה א יח). מי שניצח את אש התאווה האוכלת את בעליה, זכה להפוך בעצמו לאש יוקדת של דבקות וקדושה השוכנת בסנה שלא נאכל. למול אשת פוטיפר הבוגדת, יוסף מקים בית נאמן ונישא כדת וכדין כפי שהוכיח לאביו ו"הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה" (רש"י בראשית מח ט). אשתו של יוסף היא אסנת - בתם של דינה ושכם, ששמה ניתן לה על שם קורות חייה "ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת. מה עשה יעקב, קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו: 'כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב'.." (רבינו בחיי בראשית מא מה). במילים אחרות - האש הבוערת בסנה היא המחשה חיה ליחסים שבין יוסף האש הדבק באשתו אסנת שישבה בסנה. זה המחזה שמשה רואה ומכוחו הוא מבין מהי זכות הגאולה של ישראל עד לסוף ימיו בברכתו את השוכן בסנה.

נחתום את דברינו בקשר מופלא בין עמרם, האש הבוערת וכח תאוות הנשים ו"אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר" (עפ"י שבת ט ד). הגמרא (קידושין פא א) מספרת על רב עמרם חסידא, שבעליית הגג של ביתו שהו שבויות מלחמה וכאשר אחת מהן עברה ליד פתח הגג היא האירה את הבית ביופיה. רב עמרם לקחת סולם כבד והתחיל לעלות לעליית הגג בהשפעת המראה. באמצע הסולם, צעק רב עמרם: "נורא בי (אש בבית) עמרם!" עד שבאו החכמים להצילו כביכול מן השריפה ובכך מנעו ממנו להתייחד עם האישה ולחטוא. לאחר מעשה, השביע רב עמרם את היצר שיצא ממנו ואז יצא ממנו עמוד של אש, בתגובה אמר לו: "ראה, אתה אש ואני בשר, ואני עדיף ממך". הנה ראינו כיצד מוטיב האש מתחבר שוב לשמו של עמרם - אביו של משה וחסיד שבחכמים. האש כאן אינה רק תאווה, אלא אש הבוערת בבית, אש המבקשת לכלות את מושג הזוגיות וקדושת הבית דווקא. כל אלו מתחברים לכדי מעמד הסנה שבמדבר, שבו משה רבנו נפגש עם אביו הגדול ויוסף הצדיק, ששניהם המחישו את המלחמה באש המכלה את הבית באמצעות אש התורה וזיכוך המידות.