הזִקנה - זמנה של הנשמה

בדברי אור החיים לפרשת ויחי (בראשית מז כט) אנו מוצאים ביאור יסודי על דרך הקבלה בכל הנוגע לחיי האדם. תחילה מבאר רבינו חיים בן עטר שימי חייו של האדם אינם אוסף של יממות ולכל יום יש תיקון מיוחד השייך לו - ''כפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו. והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא.''. זאת לדבריו, הסיבה שתוחלת החיים הממוצעת של בני האדם התקצרה עם התקדמות ההיסטוריה - מהדורות שקדמו למבול וחיו מאות שנים ועד לעבר הלא רחוק שבו אנשים חיו כמה עשרות בודדות של שנים.

בתחילת האנושות, הייתה מלאכה גדולה לתיקון הניצוצות ולכן אנשים היו זקוקים לזמן ממושך עד לליטוש היהלומים שהופקדו בידיהם. "וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם.. משם והלאה הקל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה.. ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו". בימינו, מלאכה זו קשה במיוחד ולכן הקב"ה משכין בקרבנו נשמות שאינן צריכות עיבוד ממושך ולכן ימי חיינו קצרים מספור.

על פי עיקרון זה, מבאר אור החיים שבימי הזקנה מתמעטים למעשה חלקי הניצוצות שמוטל על האדם לתקן. בכך ''הרווחנו מה שאנו רואים, כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו". דברים אלו עומדים בסתירה לדברי חכמינו המשבחים את ימי הזקנה של תלמידי חכמים - "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן... אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן" (קינים ג ו). רבינו חיים בן עטר שואל בעצמו את השאלה הזו ומחלק בין כמה סוגים של תחושות: "דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס". כלומר שתלמידי חכמים אינם מאבדים את דעתם לעת זקנה אבל כוחם השכלי שואף לאפס.

אבל קושיה נוספת יש על דבריו אלו מדברי התלמוד - "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם.. ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן" (שבת קנב א). מדברים אלו משמע שגם החכמה השכלית של תלמידי חכמים אינה נחלשת לעת זקנה אלא ההפך - הולכת ומתווספת. למען האמת הקושיה אינה על דברי רבי חיים בן עטר אלא על דברי הגמרא עצמם. מה שרבי חיים בן עטר מתאר הוא תהליך זקנה טבעי ומוכר, אבל התלמוד מחדש עניין מופלא שזקני תלמידי חכמים זוכים לתוספת לקראת סוף חייהם - בניגוד למוכר ולנראה לעיין!.

על מנת להבין את סתירת המקורות ולבנות מהם בנין סדור של היחס לימי הזקנה ולחיים בכלל - עלינו להבחין בין שלושת המשגים הנוגעים למידות השכל: חכמה, בינה ודעת. וכך מבאר האדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מלאדי (תניא ג) - "וביאור הענין, כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה, כ"ח מ"ה. וכשמוציא כחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו, נקרא בינה. והדעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה", והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד". במילים אחרות - החכמה היא התנוצצות של כח רוחני שכלי מהנפש, הבינה היא השפעה של המוח המבקש להבין ולהעמיק בנושא ואילו הדעת היא התחברות רגשית להבנה האינטלקטואלית.

אם אכן נעיין במושגים שבהם משתמש התלמוד וכן ה'אור החיים' נדקדק שהם משתמשים במונחים מאוד מדויקים. לעת זקנה "תתמעט הבנתו.. ויתמעטו הרגשותיו" כלומר היכולת המוחית לבנות מבנים לוגיים וכן היכולת הרגשית נחלשות. הבינה נשחקת לחלוטין לעת זקנה - "ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס", ועל כך דיבר 'אור החיים' בדבריו. לעומת זאת, הגמרא במסכת קינים עסקה בדעת וההרגשות, שהם תלויים בעולמו הרוחני של האיש הזקן.

עמי ארצות מאבדים את הדעת והיא מתבלבלת כספינה טרופה אבל העוסקים בתורה זוכים שלא לאבד את הדעת והיא נשארת מיושבת במקום. הם אינם בעלי רגשות ההולכים ומתעצמים, כוחות הנפש כבר לא סוערים כבימי הילדות אבל עדיין הרגשות קיימות ושורות בקרבו של מי שלמד תורה. ישוב הדעת הזה הוא למעשה תהליך של פיוס והשלמה עם הבחירות שעשו אותם זקנים במהלך חייהם, בעוד שעמי ארצות נשארים כל הזמן בתסכול מתמיד ותאווה בלתי פוסקת. "שזקני תורה אשר בבחרותם הניחו תאוות העולם ובחרו הדרך הטובה, כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם, כלומר שהם מתפייסים יותר, ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו.. כל זמן שמזקינין והתאוות נחלשות, והדמיון רואה שכל מה שדימהו מעניני זה העולם דבר בטל ואבד וכלה ויכלה בין ידיו, אז אין השכל מנגד וחולק, ולפיכך דעתן מתיישבת, לפי שהם רואים בבירור שבחרו הטוב ושהסכימו עליו, ושכל מה שהנאוהו מעניני העולם הזה, דבר בטל, ושאין לדאוג כלל במה שעזבוהו." (דרשות הר"ן דרוש עשירי).

כל זה נכון לגבי השכל והרגש, הדבר שונה לחלוטין כשמדברים על כוחה של הנפש שממנה מגיעה החכמה הפנימית. כאן, מתרחש תהליך הפוך - אם הבינה ירדה בעוצמתה והדעת נשמרת במדרגתה הרי שבחכמה היא הולכת ומשתנה עם השנים. אצל עמי ארצות היא מתהפכת לטיפשות ההולכת ומתווספת מיום ליום ואצל תלמידי חכמים היא מתגברת כחכמה מיוחדת השמורה להם. חשוב להסביר שהחכמה האמורה כאן אינה גאונות או יכולת מוחית מופלאה, שכן הן יכולות דווקא לרדת לעת זקנה. החכמה פה היא הארה נשמתית, ניצוץ מאיר של חשיבה פנימית השמור למי שנשמתו מאירה בקרבו. השפעתה של החכמה הזו אינה צריכה לבוא לידי ביטוי בפועל - בפסיקה, בדיינות או בהנהגה ציבורית. לכן, אנו מוצאים ש"אין מושיבין בסנהדרין זקן" (סנהדרין לו א) ובספרי השאלות והתשובות (ראה שו"ת דברי חיים ב אה"ע קמז) מצויים וידויים מרגשים של גדולי ישראל הנמנעים מפסיקה לעת זקנותם. השפעתה של החכמה נמדדת באופן אחר - עצם הימצאות הזקן בעולם משרה הארת חכמה נשמתית. הזוהר (ק קכח ב, מתורגם) מתאר את ההשפעה הזו בצורה נסתרת "המוח הזה שהוא החכמה הסתומה, שקט ונרגע במקומו כיין הטוב על שמריו. וזהו שאומרים שזקן דעתו סתום ומוחו סתום ורגוע". הזקן מכונס בעצמו, משיל מעליו את כל סערות החיים ונותן לנשמה שלו לדבר את דברי חכמתה.

הדברים מדויקים בלשון התלמוד - במסכת קנים מדגישים יותר את הדעת ולכן מתחילים באמירה שלעמי הארץ יש טירוף הדעת אולם זקני תורה לפחות לא מאבדים אותה. במסכת שבת מדגישים את החכמה ומבליטים את מעלת תלמידי חכמים שבהם החכמה נוספת ואז אומרים שבקרב עמי הארץ יש מגמה דומה של התגברות, אולם לכיוון ההפוך - טיפשות. זאת גם הסיבה שבמסכת קינים ההפך מעמי ארצות הן התורה שמשמרת את הדעת, אבל במסכת שבת מדברים על תלמידי חכמים הפועלים לזכות לחכמה דווקא. יתרה מזו, סדר הדברים שונה בין שתי המימרות של חז"ל - במושגי הדעת מתארים תחילה את הירידה שבעיקרה פוגעת בעמי ארצות. אבל בחכמה העיקר אינו הניגוד לעמי הארץ אלא אדרבה תיאור מופלא של התעלות רוחנית יוצאת דופן.

אצל אדם שמזדקן נחלשות הבינה והדעת, ולא החכמה שהיא דווקא הולכת ומתגברת - "רוב שנים יודיע חכמה" (איוב לב ז). הסיבה להבדל הוא השוני במקור שמהן נובעות המעלות הללו - הזקנה פוגעת ביכולותיו של האדם הקשורות לגוף שלו - הוא פחות רגיש וכמעט שלא יכול להכיל מורכבות שכלית. אבל מה שלא נפגע אלא אדרבה מתעצם, הוא כוחה של הנשמה, אורות החכמה המופלאים המתנוצצים ממנה. כאן, הזקנה היא דווקא סיוע ועזרה להתגברות והתעלות, שכן חולשת הגוף מאירה את הנשמה - ''כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו.. כי הדבר הנקנה בעצם הזקנה הוא העתוד לקבלת המעלות המידותיות.'' (מורה נבוכים ג נא-נד). הדבר הזה מבטא למעשה את התעלות האדם, ההופך אט אט לשכלי ורוחני מאשר בריה חומרית וגשמית - "בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה', ואז השכל מתגבר ביותר.. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים" (מהר"ל נצח ישראל טו).

אם כנים הדברים, הרי שהזקנה המעולה תלויה למעשה במה שפעל האדם בימי חייו להארת נשמתו. אם מה שהוביל את האדם בצעירותו היה רצונה של הנשמה ומילוי סיפוקה, היא מקבלת כוחות ומתעלה לקראת זקנותו. אבל אם האדם החליש את כוחה של הנשמה והתעלם ממנה, לא יהיה מי שיעמוד לו בזמן שהגוף, השכל והרגש ילכו ויחלשו. מופלא בהקשר זה להביא מדברי התפארת ישראל (קנים ג ו) החותם במעין תפילה - "כשמזקין הת"ח וכח גופו מתחיל להיות נראה כמתרופף, אז אדרבה כח שכלו מתוסף ומתחזק בעזרתם מקודש, ועי"ז מוסיפין שלימות להנשמה, מדכבר נח רוגזיה דיצר הרע, ויש להם ג"כ מנוחה מטרדת עסקי הגוף, ועי"ז יוכל כח שכלם לפרוש כנפיו לתימן ולהזדקק היטב בתורת ה', ולה' הישועה.".