עבודה ביצירת הכלים



בסיום עבודת המשכן, מביאים בני ישראל את כל מה שייצרו במשך הזמן לחוות דעתו של משה. התורה (שמות לא מב-מג) מספרת על המעמד המרגש הזה בביטויים מיוחדים "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:". הפסוק מתאר את מעשה המשכן בשני מילים שיש ביניהם הבדל, בתחילה הוא קורא לה 'עבודה' ולבסוף הוא מכנה אותה במילה 'מלאכה'. עשיית המשכן היא אכן מלאכה, דבר המצריך כוחות פיזיים ושילוב של כישרונות רבים מאוד. אבל מה משמעותו של הביטוי 'עבודה' בהקשר הזה, עם ישראל טרם עבד במשכן ולו יום אחד. השאלה הלשונית מתעצמת כשמעיינים בתרגום אונקלוס לפסוקים אלו: "כן עבדו בני ישראל ית כל פולחנא: וחזא משה ית כל עבידתא..". אונקלוס משמר את ההבדלים בין הביטויים ומדגיש אותם - בני ישראל עשו פולחן, עבודת אלוקים כאשר בנו את המשכן. איזו עבודה בדיוק מתקיימת בהכנת כלי המשכן ואוהל מועד, ובהבאתם למשה רבנו.

בדברי המפרשים אנו מוצאים כמה אפשרויות המנסות לפרש את המילה 'עבודה' באופנים שונים. פירוש המילה הזו חושף עולמות שלמים של עשייה וכוונה המתארים את מלאכת הכנת המשכן. כך למשל רמב"ן מבאר שהיא מגלה שעם ישראל הכין את המשכן "לעבודת השם הנכבד" ולשם שמים. עבודת ה' הזו הורחבה בדבריו של בעל 'כלי יקר' שמוצא בהכנת המשכן כמה סוגים של עבודות רוחניות כאלה. עבודת ה' בעשיית המשכן הייתה תחילה בהכנת הכלים בפני עצמם ולאחר מכן הייתה עבודה נוספת בהצבת הכלים במקומם המיוחד. כך, הצליחו עם ישראל ליצור כלים מיוחדים לטוב ולבסוף זכו ו"סדרו את כל עבודה ועבודה על מקומו המיוחד לו דהיינו טוב כללי".

דברים אלו מלמדים כי הכנת המשכן לא הייתה אמצעי טכני אלא עבודה העומדת בפני עצמה, במלוא הכוונה. בעל 'אור החיים' מתאר את העומק הגדול שליוותה את בניית המשכן וכליו. התהליך כלל למעשה את כל רובדי המציאות - מעשה, דיבור ומחשבה: "הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה 'לשם מצות ה'". תפירת היריעות, ריקוע הנחושת וחיתוך הקרשים לא היו רק מלאכות כפיים פשוטות אלא עבודת קודש שקדמה לה אמירת 'לשם יחוד'.

עדיין יש לנו להבין מה בדיוק הייתה העבודה בזמן עשיית המשכן, מדוע היא הצריכה עולם שלם של כוונות וייחודים. ביאור לכך ניתן למצוא בדבריו של הבן איש חי (שנה שניה, הקדמה לפרשת ויקהל) המאירים עבודה כפולה בעשיית כלי המשכן. לצד העשייה הטכנית, של הרוקמים והנגרים הייתה גם עשייה רוחנית המתקנת את החומר "כי בצלאל וחבריו שעסקו בכלים של המשכן ועשו בהם מלאכה גשמית, הנה הם עשו עם מלאכה זו הגשמית מלאכה אחרת רוחנית, דעל ידי הכונות ויחודים שעשו בכל מעשה ומעשה הגשמית כפי שורשה למעלה, בזה הורידו אור קדושה על הכלים הגשמיים האלה,.., כן עשו עילוי ויתרון לכלים הגשמיים לנתקם מן מין הגשמי ולדבקם בנצחיות ע"י אור הקדושה אשר הורידו עליהם בכונות ויחודים שהיו להם".

את העבודה הרוחנית הזו רואה הבן איש חי כמי שהעניקה את כל זכות הקיום לעשיית המשכן. בני ישראל לא רק עסקו במלאכה, הם גם עסקו בפולחן ובעבודה רוחנית שנלוותה לה. עבודה זו היא שהעניקה את זכות הקיום לכלים הללו - ".. אם לא היתה זו המלאכה הרוחנית נעשית, אז היתה המלאכה הגשמית ריקנית, והיא בכלל כל דבר גשמי ששולט בו הכליון וההפסד ואין בו נצחיות, ולכן ארז"ל שהמשכן וכליו לא שלטה בם יד אויב, והם גנוזים, ויהיו נראים לנו לעתיד לבא". הייחודים והכוונות 'לשם שמים' לא מופיעים בתורה אבל מדברי רבותינו עולה כי בלעדיהם - כל מעשה המשכן היה חסר תוקף.

רבנו יוסף חיים מאריך להסביר שהעיקרון הזה חל על כל הכלים שבעולם. הוא עושה זאת על ידי ביאור פנימי לכלל ההלכתי בהלכות שבת במלאכת בונה ביחס לכלים. "ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל בהלכות שבת, אין בנין וסתירה בכלים, רמזו לפי דרכם דכל דברים של עוה"ז שהם בסוג כלים, אין בנינם חשיב בנין, וממילא אין סתירתם חשיב סתירה, מאחר דלא חל עליהם שם בנין, מפני שאין להם נצחיות, ששולט בהם הכליון וההפסד. דלכן נקראו קנייני עוה"ז בשם כלים, שהוא לשון כליון, ולכן לא יצדק עליהם פועל בנין או סתירה". בוני המשכן יודעים שכלי המשכן הם בסופו של דבר כלים, חלה עליהם סכנת כליה וכל חסרונות החומר עלולים להידבק בהם. זאת הסיבה, שהם פועלים במחשבות טהורות ובעבודה רוחנית שתהפוך את כלי הזהב ועמודי העץ לדבר רוחני קדוש שהתעלה לעולמות של נצח.

אם עסקנו בהלכות שבת הרי שנוכל ליישב באמצעות דברי דרש אלו את ספקו של הרבי מסוכטשוב -בעל האגלי טל, בשאלת מקור אבות מלאכות בשבת. בעל ה'אגלי טל' (פתיחה א-ב) מסתפק "שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר.. ויש לחקור בזה שתי חקירות.. אי גמרינן ג"כ מקורבנות שבמשכן או דלמא לא ילפינן אלא ממשכן עצמו..". אנו יודעים שמלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשכן, אולם יש ספק מאיזה ענין במשכן נלמדות הלכות אלו. האם הלכות אלו נלמדות מהעבודות שהיו בזמן הקמת המשכן או בזמן עבודת הקורבנות לאחר סיום הקמתו. על פי דברינו, נוכל להבין כיצד כל הלכות שבת לדורי דורות נלמדים ממלאכת הקמת המשכן שארכו מספר חודשים.

הקמת המשכן לא הייתה מאורע חד פעמי, או תהליך קצר של כמה חודשים לצורך ארעי בשנות המדבר. עבודת כלי המשכן הייתה עבודת יצירה מיוחדת ויוצאת דופן. בניית הכלים נעשתה באופן שהושקע בה מחשבה אדירה המעניקה קיום ליצירה המעשית המפוארת. הפעם היחידה שבה יצרו בני אדם ופעלו במלאכות המשלבות את כל העולמות - מעשה מורכב ומחשבה יצירתית שקדמו להם אמירת 'לשם מצווה' בשילוב כוונה עמוקה. בבואנו לבחור מלאכות שיהיו אבות לאיסורי שבת, אין פלא שמלאכות אלו יכולות להוות אב טיפוס לשיא היצירה האנושית. יצירה שאין לה מקום ביום שבת קודש כפי שיצירת מעשה בראשית שבתה ביום השביעי.

הפסוק מתאר שני רבדים בהכנת המשכן - עבודה ומלאכה, רבדים אלו מציגים את הצד המעשי של הכנת הכלים והאוהל 'עבידתא' ואת הצד הרוחני של הענקת נצחיות ואור לאותם חפצים באמצעות 'פולחנא'. נמצא אם כן, שהמילה 'עבודה' אינה מילה מיותרת או כפולה אלא ההפך - מילה זו מגלה שעם ישראל עבד במקדש עוד לפני שהוקם אלא כבר במהלך הכנת הכלים.  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה