צדק צדק - בארץ ובשמים

באחד הפסוקים המופלאים בפרשה העוסקים בתיקון המשפט נאמר (דברים טז כ) - 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ'. התורה אינה מפרטת מהו האופן שבו יש לרדוף אחרי הצדק ומאידך בוחרת בלשון כפולה של המילה 'צדק'. גם הנימוק שהתורה מביאה לרדיפת הצדק והשכר הבא בעקבותיה - חיים וירושת הארץ - לא נראה כקשור למהות הציווי. נבקש להאיר קו פרשני מופלא לפסוק זה, המיוסד על פרשני התורה בדרך הקבלה ותורת הסוד.

רמב"ן (שם) מביא את דברי מדרש ר' נחוניא בן הקנה - חיבור קבלי עתיק וקדמון - המגדיר את המושג 'צדק'. צדק היא מידת הדין ששורה בעולם והיא תובעת מן האדם לשפוט את מעשיו והתנהלותו. אם האדם יבחר לדון את עצמו הוא יזכה לחיים ארוכים אולם אם הוא יתעלם ויתמלא באדישות, המציאות תשפוט אותו בעל כורחו. התביעה לרדיפת צדק אם כן, היא תביעה לחשבון נפש ושיפוט עצמי מתמיד. תוצאותיו של השיפוט הזה יהיו חיים מלאי שלווה וירושת הארץ במתנה גמורה.

דברים כגון אלו מובאים בכתבי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א טו), שמאריך לתאר את ההשפעה של רדיפת הצדק האישי - '.. הַיְנוּ שֶׁיִּשְׁפּט וְיָדִין בְּעַצְמוֹ כָּל עֲסָקָיו וּבָזֶה יָסִיר מֵעָלָיו כָּל הַפְּחָדִים וְיַעֲלֶה בְּחִינַת יִרְאָה בָּרָה וּנְקִיָּה וְתִשָּׁאֵר אַךְ יִרְאַת הַשֵּׁם וְלא יִרְאָה אַחֶרֶת. כִּי כְּשֶׁאֵין אָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ אֲזַי דָּנִין וְשׁוֹפְטִין אוֹתוֹ לְמַעְלָה כִּי 'אִם אֵין דִּין לְמַטָּה יֵשׁ דִּין לְמַעְלָה'. וּכְשֶׁשּׁוֹפְטִין אֶת הָאָדָם בְּמִשְׁפָּט דִּלְעֵלָּא אֲזַי הַדִּין נִתְלַבֵּשׁ בְּכָל הַדְּבָרִים וְכָל הַדְּבָרִים נַעֲשִׂים שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם לַעֲשׂוֹת בְּזֶה הָאִישׁ מִשְׁפָּט כָּתוּב.. אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ וּכְשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה וְאֵין הַיִּרְאָה מִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דָּבָר לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם כִּי הוּא בְּעַצְמוֹ נִתְעוֹרֵר.. כִּי מִתְּחִלָּה הָיְתָה נִתְלַבֵּשׁ בַּקְּלִפָּה וְזֶהוּ שֶׁהָאָדָם מְפַחֵד אֶת עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה דָבָר מִשַּׂר אוֹ מִגַּנָּבִים וּשְׁאָר פְּחָדִים זֶה הוּא שֶׁהַיִּרְאָה נִתְלַבֵּשׁ בְּזֶה הַדָּבָר'.

יש בדברים הללו עומק מופלא לגבי היחס לקיומו של הרע בעולם. לפי דברים אלו, הדברים הרעים בעולם שמשרים תחושת פחד ואיום הם תוצאה טבעית של מעשי האדם. אם האדם יבחר לדון את עצמו על מעשיו השליליים, לא יהיה צורך באירועים ועניינים שכאלה, שכל תכליתם הוא לגרום לאדם ליראה מהאלוקים. התעסקות של האדם בהתמודדות עם הפחד החיצוני עצמו אינה מועילה וכדאי במקומה לייצר תחושת פחד פנימית.

נבקש לפסוע צעד אחד ולברר את יראת הדין המתוארת בדברי המקובלים, על פי המשך דברי רמב"ן. אם צדק היא מידת הדין, יש לנו להבין מדוע היא מופיעה פעמיים בפסוק. את זאת יש להסביר על פי חלוקה לשני סוגים של דין - 'צדק ראשון צדק ממש זו שכינה' [וראה עוד רמב"ן בראשית יד יח] ואילו 'צדק שני שמפחיד את הצדיקים'. הצדק הראשון הוא הבקשה לחיות חיים שבהם הנוכחות האלוקית מורגשת וכל המעשים הם כפי הדין האלוקי. זהו הצדק שתואר בדברי ר' נחמן מברסלב ואותו יש לשאוף ליישם בפועל בעולם הזה. מי שמבקש להשרות שכינה בעולם, משכין בו למעשה צדק - 'ומטעם זה מצינו חכמי האמת שקורין לאדם המתגייר הבא לחסות תחת כנפי השכינה גר צדק' (רבנו בחיי דברים טז כ).

הצדק השני לעומת זאת, הוא שלמות מוחלטת שבה אין שום עוול או טעות, שאפילו צדיקים לא עומדים בה ולכן היא שייכת רק למציאות אידיאלית. במילים אחרות, הפסוק מצווה את האדם לנהל מערכת משפט וחיים שמבקשים להשרות שכינה ובזכות זאת יזכה למעלות רוחניות מושלמות בעולם הבא. ''לְמַעַן תִּחְיֶה' - לעולם הבא בצדק השני שהוא צדק עליון,.. 'וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ' בצדק הראשון שהוא ארץ ישראל'.

אבל שתי המידות הללו, מנהלות מערכת יחסים מרתקת ביניהן - הצדק המצוי והצדק הרצוי מקבלים זה מזה. הכפילות בפסוק - 'צדק צדק' - מלמדת אותנו שאת הצדק המצוי משיגים בני האדם במעשיהם אולם הם משפיעים גם על הצדק העליון והבלתי מושג. במונחים קבליים, הצדק הרצוי הוא מידת המלכות - הספירה העשירית מבין עשרת הספירות - שבה יכול האדם לפעול ולהשפיע ואילו הצדק הרצוי הוא במידת בינה - הספירה השניה - המרוחקת מן העולם. 'והספירה הזאת גם כן נקראת למקובלים צדק עליון. כלומר, הספירה אשר ממנה מתחלת מידת הדין, אף על פי שהיא נאחזת בעולם הרחמים. וזהו סוד 'צדק עליון' המכוון כנגד 'צדק תחתון' כי ספירת המלכות גם היא נקראת צדק תחתון, ושתיהן מכוונות זו כנגד זו: שערי צדק מכוונים כנגד שערי בינה.. ולפי שאלו שתי הספירות מכוונות זו כנגד זו, ושתיהן נקראות בשם צדק, אמר הכתוב: 'צדק צדק תרדוף'. כלומר, רדוף להשיג שערי צדק להיכנס מתוכן לחיי העולם הבא שהוא סוד צדק עליון.' (שערי אורה לרב יוסף בן ג'יקאטאלייה, השער השמיני - הספירה השלישית).

הדברים הללו מטילים אחריות עצומה על הדיינים המחויבים לשפוט בצדק. אין כאן רק קריאה לדין ישר, נקי משוחד ועל פי החוק והאמת המציאותית. לדיינים יש למעשה תפקיד להתאים את העולם המצוי - על כל קשייו ושקריו - לעולם האידיאלי של הדין הצודק במלוא משמעות המילה. והנה כשיפול ההפרש על הממון בין אדם לחבירו ועמדו לפני השופט אם ישפוט על פי התורה אשר צוה ה' כשיזכו הראוי לזכות.. הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט ב"ד עליון הנקרא צדק, והוא אומרו 'ושפטו את העם משפט צדק' פירוש ששפט בית דין העליון שנקרא צדק (אור החיים דברים טז יח). בפסק הדין, הדיינים צריכים ליישם את הדין שנגזר על בעלי הדין בבית הדין העליון בעולמות הרוחניים הגבוהים. אם בראש השנה נקבעו מזונותיו של האדם (ביצה טז א), הרי שהדיין מחוייב להחזיר לו את כספו הגזול ובכך לכוון לקביעה השמימית שנקבעה בתחילתה של השנה.

הדברים האלו מעמיקים את ההבדל שבין משפטי ישראל ובין משפטי אומות העולם. 'הדינים של בני האדם הם לשם תיקון החברה, לזה מספיק דין של צדק. אבל אין בזה קשר עם הצדק העליון. הדינים של ישראל נלקחו מן 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל' (דברים לג כא) וצריכים להיות מתאימים להצדק העליון ולכן אמרו חז"ל - 'כל דיין שדן אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל''. (שמועות ראי"ה, ויגש תרצא). המשפט הישראלי לא מנסה רק לגשר בין בני האדם אלא לגשר בין עולמות רוחניים מושלמים למציאות מסובכת. מעשה המשפט הוא למעשה מעשה דתי-רוחני שרק לעם ישראל קיימת הסגולה המאפשרת אותו. לא פלא שאדם ההולך לבתי דין של עכו"ם נחשב כמי שמחלל את השם, כיון שהוא מאבד את רדיפת הצדק הרוחנית שמשיגים דייני ישראל - 'אסור לדון בפני דייני גוים ובערכאות שלהם,.. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה.. ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד הגוים מעל חברו' (שו"ע חו"מ כו א). כפילות מילים שנראית בתחילה כמליצה טומנת בחובה הגדרה מחודשת לכל עולם המשפט היהודי - עולם שרגליו נטועות בקרקע המציאות וראשו מגיע השמיימה.