עשרה זקנים
קולה של הדממה - מזמורי תהלים לידותון (לט, סב, עז)
הדממה נתפשת בתודעה האנושית כחוסר, כואקום ריקני, כמבוכה חלולה. אבל עיון במזמורי התהלים של ידותון מגלים לנו שהדממה היא עולם ומלואו. הדממה במזמורים אלה אינה שקט אלא קול שקט וחרישי שבו האדם מבטא את תחושותיו הפנימיות.
השתיקה מבטאת למעשה את חדלות האדם וידיו הרפויות. האדם לא מרים את קולו בשיר או בזעקה, אבל דווקא משום כך הוא זוכה לשמוע את קולו של האל. האדם הדומם מתמלא בתחושת תקווה, ציפייה וביטחון שמייתרים את הדיבור המתוחכם.
הפה אמנם שותק, אבל הלב בוער בתחושת קרבה לאלוקים. האדם לא מדבר אבל הלב שלו זועק את תחושת הריחוק מהאלוקים ואת התביעה לחיבור עמוק, כזה שאין בו צורך במילים ודי במבט עמוק.
ביטוי לתחושות אלו ניתן לשמוע בניגון של חסידות חב"ד על הפסוקים ממזמור ס"ב. וכך מתואר בספר הניגונים של החסידות: "תנועות ניגון זה משמשות כעין גשר, המעביר את האדם מגשמיותו וחילונותו לאוירה מעולה וסביבה של קדושה. מבבא לבבא מתגבר הרגש, שמפשיר הכפור והגלידה ומחמם הנשמה בגעגועים של מעלה".
האזינו לביצוע הניגון מאת יצחק מאיר ומנדי ג'רופי: https://www.youtube.com/watch?v=Xmrj3Y6ggaU
***
שירו של אדם - מזמור תהלים מאדם הראשון (קלט)
על המזמור שמיוחס לאדם הראשון כתב אבן עזרא: "זה המזמור נכבד מאד בדרכי השם, ואין באלה חמשה ספרים מזמור כמוהו". ואכן קריאת המזמור משרה על הקורא הוד קדומים מיוחדת. האדם מתאר את הבורא כמי שסובב אותו מכל עבר, מבלי יכולת להתחמק ממנו או לברוח מפניו. הבורא הוא לא רק סובב אלא גם ממלא - הוא שרוי בתוך האדם, חוקר את מחשבותיו ויודע את כל רעיונותיו.
אבל התיאורים הללו לא הופכים את האדם למי שסובל מפָּרָנוֹיָה, ההפך - הם נוסכים בו תחושת ביטחון ומוגנות. האדם רואה את מעשי הבורא הנפלאים ושמח שהוא עצמו חלק מהנבראים הללו. קרבת אלוקים כזו מביאה אותו לשנוא את עצם הרעיון של מי שמכחיש את קיומו של בורא לעולם. כך מרגיש אדם שיודע שאם יברח מאלוקים - ימצא את עצמו לבסוף בורח אליו..
את התיאור של הבורא העוטף את האדם מכל עבר, בין שמים לים, הלחין הראל טל בפזמון של שירו 'אנה אלך'. את השיר הוציא הראל שלוש שנים לאחר שניצל ממוות כתוצאה מהתחשמלות מחרידה. האזינו לזה: https://www.youtube.com/watch?v=zwR3-nAKHGg.
הדממה נתפשת בתודעה האנושית כחוסר, כואקום ריקני, כמבוכה חלולה. אבל עיון במזמורי התהלים של ידותון מגלים לנו שהדממה היא עולם ומלואו. הדממה במזמורים אלה אינה שקט אלא קול שקט וחרישי שבו האדם מבטא את תחושותיו הפנימיות.
השתיקה מבטאת למעשה את חדלות האדם וידיו הרפויות. האדם לא מרים את קולו בשיר או בזעקה, אבל דווקא משום כך הוא זוכה לשמוע את קולו של האל. האדם הדומם מתמלא בתחושת תקווה, ציפייה וביטחון שמייתרים את הדיבור המתוחכם.
הפה אמנם שותק, אבל הלב בוער בתחושת קרבה לאלוקים. האדם לא מדבר אבל הלב שלו זועק את תחושת הריחוק מהאלוקים ואת התביעה לחיבור עמוק, כזה שאין בו צורך במילים ודי במבט עמוק.
ביטוי לתחושות אלו ניתן לשמוע בניגון של חסידות חב"ד על הפסוקים ממזמור ס"ב. וכך מתואר בספר הניגונים של החסידות: "תנועות ניגון זה משמשות כעין גשר, המעביר את האדם מגשמיותו וחילונותו לאוירה מעולה וסביבה של קדושה. מבבא לבבא מתגבר הרגש, שמפשיר הכפור והגלידה ומחמם הנשמה בגעגועים של מעלה".
האזינו לביצוע הניגון מאת יצחק מאיר ומנדי ג'רופי: https://www.youtube.com/watch?v=Xmrj3Y6ggaU
***
שירו של אדם - מזמור תהלים מאדם הראשון (קלט)
על המזמור שמיוחס לאדם הראשון כתב אבן עזרא: "זה המזמור נכבד מאד בדרכי השם, ואין באלה חמשה ספרים מזמור כמוהו". ואכן קריאת המזמור משרה על הקורא הוד קדומים מיוחדת. האדם מתאר את הבורא כמי שסובב אותו מכל עבר, מבלי יכולת להתחמק ממנו או לברוח מפניו. הבורא הוא לא רק סובב אלא גם ממלא - הוא שרוי בתוך האדם, חוקר את מחשבותיו ויודע את כל רעיונותיו.
אבל התיאורים הללו לא הופכים את האדם למי שסובל מפָּרָנוֹיָה, ההפך - הם נוסכים בו תחושת ביטחון ומוגנות. האדם רואה את מעשי הבורא הנפלאים ושמח שהוא עצמו חלק מהנבראים הללו. קרבת אלוקים כזו מביאה אותו לשנוא את עצם הרעיון של מי שמכחיש את קיומו של בורא לעולם. כך מרגיש אדם שיודע שאם יברח מאלוקים - ימצא את עצמו לבסוף בורח אליו..
את התיאור של הבורא העוטף את האדם מכל עבר, בין שמים לים, הלחין הראל טל בפזמון של שירו 'אנה אלך'. את השיר הוציא הראל שלוש שנים לאחר שניצל ממוות כתוצאה מהתחשמלות מחרידה. האזינו לזה: https://www.youtube.com/watch?v=zwR3-nAKHGg.
תגובות
הוסף רשומת תגובה