התשובה שאחרי התשובה

הגמרא (ראש השנה יח ב) מגדירה את מעמדן של תשובת היחיד למול תשובת הרבים. תשובתן של הרבים מתקבלת תמיד כפי לשון הפסוק (דברים ד ז) - "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". קרבת אלוהים לעמו היא המאפשרת עשיית תשובה ציבורית המתקבלת בכל עת. אבל כשמדובר על היחיד, יש צורך במאמץ אדיר שכן אלוהים מתגלה אל היחיד רק כשהוא דורש את קרבתו ועל כך ציווה הנביא "דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה ו). לא זו בלבד, חז"ל מגלים לנו שהדרישה הזו מתאפשרת רק בעשרת ימי תשובה שבהם יש קרבה יתרה. כלומר, הקביעה אם ומתי התשובה מתקבלת תלוי במידת הקרבה בין האדם לאלוקיו.

 תשובת הרבים אינה רק תיקון של חטא כזה או אחר, זו התקרבות פנימית בין האומה לאלוהיה. ההתקרבות הזו ממילא ממיסה את כל החטאים והעוונות שהצטברו בשל מעשי כל אחד ואחת. תשובתו של היחיד לעומת זאת היא בעיקר תיקון נקודתי של הקלקולים שעשה בעבר. אם נבקש להמשיל את שני התהליכים הללו הרי שיחיד החוזר בתשובה הוא כמו פועל המבקש לתקן את טעויותיו כלפי בעל הבית. אבל עם ישראל השב בתשובה הם כאישה החוזרת לבעלה לאחר פרידה קשה. בני הזוג אינם עוסקים באמירה מסוימת או במעשה אחד, הם משקמים את מערכת היחסים כולה. פעולה גדולה כזו יש בכוחה לתקן את הכל, גם כשהזמן איננו עת רצון או כשהכוונה אינה שלמה.

 אם כן, למעשה בעשרת ימי תשובה זוכה היחיד לקרבת אלוהים גדולה כזו ששמורה רק לכנסת ישראל. אלוקים יורד לתחתיות המציאות הארצית ומעתה כל אחד חש בקרבתו המיוחדת. לא פלא, שהרמב"ם (תשובה ב ו) המחיש את ההבדל בין עשרת ימי תשובה לשאר השנה אצל היחיד דווקא בתחום התפילה - "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד.., במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין..". השינוי אינו רק במעמדה של התשובה אלא בעצם היחס בין האדם לאלוהיו והיכולת לפנות אליו ולצעוק כלפיו.

 אבל כיצד זוכים לתשובת הרבים, כזו שמועילה בכל ימות השנה ויש בה קרבה מיוחדת שאינה משתנה. לשם כך, נצרך לעיין בתחילתה של פרשתנו. בתחילתה - משה רבנו הולך, הליכה שלא ידוע היכן תחילתה ומהו יעדה ובכלל - לא מובן מדוע היא נצרכת. מפני מה משה בוחר ללכת ולא נשאר לשבת בכסאו המכובד ב'מזרח' של בית המדרש בהמתנה לעם שיבוא לשיעור. רק בדבר אחד מצאנו שיש מצווה ללכת ולבקש את השגתו והוא השלום. נמצא אם כן, שמשה רבנו כנראה הלך מיוזמתו על מנת לדבר על ענייני השלום. כך מצאנו בפירוש בעל ה'כלי יקר' (דברים לא א) - "כי השלום אינו כשאר המצות. כי כל שאר המצות, כציצית ומזוזה וחלה, אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה, אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה. אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו". אבל השלום שעליו מדובר אינו רק פיוס ויישוב סכסוכים, הוא חיבור מושלם בין אדם לחברו ובין האדם לאלוהיו. כשיש שלום בחברה, האיש הנפגע מתאמץ ומצליח להראות לחברו את חומרת מעשיו.

משה מבקש לייצר ערבות הדדית כיון שהיא זו שמסייעת לתהליך התיקון והתשובה ומייצרת את תשובת הרבים הנעלית. אם אנשים רבים יהיו מחוברים ביניהם, התיקון הפנימי של כל אחד יהפוך למגמה של תשובה כללית ומתקבלת. המגמה הזו חשובה כל כך ולכן משה הולך ומכתת את רגליו בעבורה.

את המגמה הזו מבקש משה לבטא בציווי על מצוות הקהל, פעם בשבע שנים העם מצווה להתקהל יחד בחג הסוכות לשמיעת קריאת התורה. גם התקהלות זו מתפרשת בדברי ה'כלי יקר' (דברים לא יב) כקריאה לעשיית תשובה כללית. אחרי הימים שבהם גם היחיד הגיע לקרבה גדולה, מגיע הזמן שבו הקרבה שמורה רק לתשובה הציבורית. לאחר יום הכיפורים ממשיכים ישראל להיות טרודים בעשיית המצוות, אבל אז, מגיע היום הראשון של חג סוכות והחשש מההתדרדרות הרוחנית גובר - 'יום ראשון לחשבון עוונות'. לכן, באותו זמן מתקהלים ישראל יחד, כשהם יושבים בסוכה מאחדת ונוטלים את ארבעת המינים המגוונים, ובכך הופכים את תהליכי התיקון והתשובה האישיים שלהם לתשובת רבים, המתקבלת בכל עת.

במילים אחרות, אחרי שהיחיד עסק בחטאיו האישיים, באה הליכתו של משה ומבקשת ממנו להתחיל לעסוק באחדות. מעתה, הוא יכתת את רגליו לדאוג לקרבה בין אדם לחברו ומתוכה לקרבה מופלאה בין האומה כולה לאביה שבשמים. מן המפורסמות הוא שיום הכיפורים לא מכפר על עבירות בין אדם לחברו. מה שמתבאר מדברינו הוא, שעבירות אלו גורמות שגם כוחה של תשובת הרבים הפועל בכל ימות השנה לא תכפר. רק אחדות פנימית תוכל להעניק לכלל את קרבת ה' המיוחדת שבה הם נענים בכל עת שרק יקראו.