צרעת מדבקת

מרגע שאדם הוכרז כמצורע, הוא מתחייב ביציאה מחוץ למחנה ובדידות מחברת בני אדם. הקשר בין הנגע עצמו לעונש של הריחוק החברתי אינו ברור די הצורך. חז"ל נזקקו לקשר זה וכרכו את הצרעת בעוון לשון הרע שמרחיק בין בני אדם ומתוך כך, ביארו את הבדידות על דרך מידה כנגד מידה - "הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב'.." (עירובין טז). אבל ברבותינו הראשונים אנו מוצאים הסבר מציאותי הרואה בצרעת מחלה, כדרך המחלות שאנו מכירים.

כך אנו מוצאים בדברי חזקוני ודעת זקנים מבעלי התוספות (ויקרא יג מו) "בדד ישב - לפי שאותו חולי מתפשט בבני אדם הרגילין אצלו" וכן בדברי רבנו בחיי ואבן עזרא (ויקרא יד ז) מבואר שמקום המצורע הוא "על פני השדה מקום שאין שם יישוב, שלא תדבק הצרעת". כלומר, בדידותו של המצורע אינה עונש רוחני או חינוכי המכוון למצורע, אלא אמצעי הגנה שנועד לשמור על סביבתו של המצורע. לא זו בלבד, אלא שבני אדם עצמם מתרחקים מהמצורע מחשש להידבק בצרעתו.

ההסברים הללו נשענים בשורשם על התפישה שצרעת היא מחלה, כמעט כשאר המחלות הויראליות. לתפישה זו יש חולקים המבקשים לנתק לחלוטין בין הצרעת לשאר מחלות העור (כולל מחלת הצרעת בעידן החדש). מי שהאריך בזה הוא רש"ר הירש (ויקרא יג) בשלל קושיות והוכחות מפרטי הדינים שהתורה כותבת השונים מהנהגות הבריאות של מחלות עור זיהומיות. הצרעת טהורה דווקא כשהיא התפשטה בכל הגוף וכן כאשר אין במסגרת עור בריא, בניגוד גמור למחלת עור שסימנים אלו מהווים בשבילה החמרה. את הצרעת בודק הכהן ולא הרופא, בדיקה שהיא רק בחלקי הגוף הנראים לעיניו מבלי להצריך בדיקה גופנית מלאה. רש"ר הירש מוסיף ומקשה על ההסבר הרואה בבידוד הרחקה רפואית למניעת התפשטות זיהום הצרעת. בידוד זה לא חל בשבעת ימי המשתה של חתן וכלה וכן בחגים - זמנים שדווקא בהם יש חשש היות "והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה!". הצרעת בתורה היא מחלה שיש לה סייגים רבים שאינם מנת חלקה של מחלה מסוכת העלולה לזהם את הרבים, היא לא חלה אלא בערים מוקפות חומה וביהודים בלבד. ובכלל העיקרון בדיני הצרעת הוא "ספק נגעים בתחילה -טהור", עיקרון הסותר את הכלל ההלכתית ש"חמירא סכנתא מאיסורא".

פשרה בין הגישות הללו - הטבעית והניסית - מצויה בדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים ג מז) הכותב כי הצרעת "הוא עונש על לשון הרע,.., וזהו מופת מקובל באומה כמו סוטה, ותועלת זאת האמונה מבוארת, מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה וכמעט שהוא בטבע, אך היות טהרתה בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפורים, כבר נודע טעמם במדרשות ואמנם אינו נאות בכונתנו, ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם". בכפיפה אחת כותב הרמב"ם כי הצרעת מדבקת באופן טבעי אך היא מופת ודרך טהרתה לא מובנת.

שילוב בין השיטות קיים גם בביאור משך חכמה (ויקרא יג ב) אודות הציווי דווקא על הכהנים לעסוק ברפואת הצרעת. בעל ה'משך חכמה' מסביר שהצרעת היא אכן מדבקת ולכן אנשים מתרחקים ממנה. אך דווקא משום כך, התורה בוחרת בכהנים שיש להם סיעתא דשמיא והשגחה פרטית שתשמור עליהם מפני הידבקות. "ההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטיות, אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע. לכן בחרה התורה זה בבני אהרן, אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר". אגב, לאור דבריו כתב הרב יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד סנהדרין קז ב) התלבטות מעשית - "מדבריו נראה שבמחלה מדבקת עדיף שהכהן יטפל, כיון שהוא חסין יותר משאר ישראל, וצ"ע אם גם בימינו נאמר כלל זה שעדיף לבחור רופא כהן להתעסק בחולים".

גם אנו נבקש לחבר בין הדעות החולקות מכיוון אחר, המסביר את ההידבקות בצרעת באופן אחר. בסוף הלכות טומאת צרעת (טז י) מתאר הרמב"ם שוב את השילוב בין הצד הניסי של הצרעת לצד החברתי שלה: ".. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים, שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע,.. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם,..". הצרעת היא אכן נס, אבל לנס הזה יש מטרה ומשמעות. הוא נועד להבהיר לאדם שעליו להתרחק מאנשים רשעים שבגללם הוא עלול לחטוא בלשון הרע. הצרעת היא אכן מדבקת, אבל לא המחלה עצמה או הזיהום בעור הם המדבקים אלא המידות הרעות והדיבורים הפסולים הם אלו שמזהמים את מי שנמצא בסביבתם. המצורע מבודד משאר העולם משום שהדיבור שלו עלול להדביק אותם בקלקול הרוחני יותר מאשר הלכלוך הפיסי. ממילא, הצרעת נשארת נס ומופת אבל עדיין חלים עליה כל כללי הזהירות של המחלות הנגיפיות הרגילות.

באופן הזה, הרב קוק (עין איה ברכות ט שיז) כותב שלבני אדם יש "יחש נפלא", מערכת יחסים מופלאה "עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה - פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה". כל אדם פרטי צריך לדעת, שמעשה אחד שלו יכול להתגלגל למרחקים, עד לאנשים שרחוקים ממנו ברמתם הרוחנית. "כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק". מבחינת הרב קוק, ההשוואה בין מחלות מדבקות ובין השפעות הדדיות שליליות היא מוחלטת. "כל כך יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בני אדם ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות!". אין ספק שהבידוד של המצורע, במובן המבקש לעצור את גורמי ההדבקה של לשון הרע, ממחיש יפה את ההשוואה המופלאה שהציג הרב קוק בדבריו.