מקדש חי

הפסוק החותם את מקומות המסעות מספר: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב" (במדבר לג מט). על דרך הרמז מוצא בעל ה'כלי יקר' במילים הללו תיאור של מותו של אהרן המתרחש בחודש אב, חודש חורבן בית המקדש. "וזהו הרמוז 'מבית הישימות' כי הוא לשון שממה וחורבן הבית, ו'אבל השיטים' הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשיטה וארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד". חתימת המסעות כורכת בכריכה אחת בין מותו של הצדיק - אהרן הכהן ובין חורבן המקדש, החלים בתחילת חודש אב.

 

אכן, בדברי רבותינו אנו מוצאים את היחס שבין חורבן בית המקדש ובין מותם של צדיקים. חורבן הבית הוא אירוע יוצא דופן בחומרתו ומותם של הצדיקים הוא אירוע המתרחש מפעם לפעם בדרך הטבע. עם זאת, חכמינו ז"ל ראו את הקשר בין האירועים ותיארו אותו. בדברי הגמרא נאמר על צום גדליה שנתקן כצומות החורבן - "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו" (ראש השנה יח ב). לעומת זאת, בדברי המדרש היחס בין האירועים מעט שונה - "קשה הוא סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם.. מחרבן בית המקדש" (ילקוט שמעוני ישעיהו תלו).

 

בעל ה'כלי יקר' מבקש לדייק במילים של מאמרי חז"ל אלו, ובכך ליישב את הסתירה ביניהם. במאמר הגמרא, מדובר על מותו של גוף הצדיק שהוא אכן שקול לשריפה הגשמית של בית המקדש. אבל בדברי המדרש, אנו עוסקים בסילוק הצדיק - באובדן הרוחני של נשמת הצדיק ורוחו המסתלקת, שהיא קשה מהתרחקות השכינה לאחר החורבן. החידלון הגופני של הצדיק הוא אכן חמור מאוד כחורבן המקדש, אבל האובדן של נפש הצדיק עולה על הכל - גם על הנזק הרוחני של הגלות. את הנזק האדיר הזה מבאר הכלי יקר - "לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הויה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד על כן יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם".

 

נבקש להבין את השפעת נפש הצדיק המעניקה הויה לעולם שאין דומה לה, באמצעות דבריו המופלאים של רבנו נסים: "והוא שאין ספק שראוי שנאמין, שכמו שבזמן שבית המקדש קיים, היה המעון ההוא המקודש, מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא, היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם עצמם כמו המקדש המקודש..., וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להמצא השפע שם בצד מן הצדדים". (דרשות הר"ן הדרוש השמיני). בית המקדש משפיע על האנשים שפע רוחני, אבל הצדיקים משפיעים את השפע הזה בצורה רחבה יותר. הם משפיעים זאת על המקורבים אליהם, אך גם על אלו שנמצאים במעגלים רחוקים יותר. כוחם של הצדיקים גדול עד כדי כך שמקום קבורתם מסוגל להשפיע טובה על אלו הבאים אליו.

 

המקדש הוא מקום מרומם, הנבדל מכל ענייני העולם אבל הצדיק הוא זה שמתהלך בין בני האדם ובמעשיו הופך בעצמו ל'מקדש מהלך'. היכולת של האדם לשמור על קדושתו ודבקותו בעודו בחיי החומר - מקדשת את כל מעשיו ואפילו מאכלו הופך לסוג של קרבן. כפי שתיאר רמח"ל - "אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח,.., כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים,..., כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש" (מסילת ישרים כו). לא רק פעולותיו של האדם הצדיק הופכות לפעולות הנעשות על גבי המזבח, הוא עצמו מתקדש כבניין המקדש וכליו. גופו נמשל למבנה המקדש כשכל איבריו ותכונותיו מקבילים לחלקים בקודש ובעזרה. בדבר האריך רבי חיים מוולוז'ין (נפש החיים א ד) - "אדם מעם הקודש.. הוא ג"כ דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו, מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כחותיו".

 

אם פתחנו בתמיהה, כיצד הצדיק הופך למשמעותי יותר מבית המקדש, הרי שבעיני רבותינו היחס הוא הפוך. המקדש הוא רק דוגמה מוחשית לאופן שבו הצדיק פועל את פעולתו. "כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו ית' הוא האדם שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן.. אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' יתברך שמו.. כי כן באמת שהצדיקים ע"י מעשיהם הרצויים לפניו יתברך. הן הם מקדש ה' ממש.. שרוצה לומר: 'אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני. אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו. רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו. כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש'" (נפש החיים שם). אכן, כי כן הצדיק מקדש את גופו והוא לומד זאת בהתבוננות בענייני המקדש ובתבנית המשכן וכליו. לא פלא, שחורבן המקדש פועל הרבה פחות מאשר מותו של הצדיק. המקדש היה רק דוגמה לאופן שבו יהודי צריך לחיות ולהתקדש במעשיו ובקיום צוויו של הבורא. היהודי הוא המקדש האמיתי, הוא מקום השכינה במשמעותה המקורית ולכן סילוקו מן העולם קשה יותר מחורבן הבית.

 

בספר עטרת פז על התורה, הוא מבקש לתרץ את הסתירה שבה פתחנו בתירוץ אחר, המשלים את התמונה. לדבריו, כאשר פטירת הצדיק עושה רושם על בני דורו והם מרגישים את ההיעדר והחיסרון - מותו של הצדיק נמשל לחורבן הבית. אבל כאשר הצדיק מסתלק ונפטר מבלי שסביבתו חשה בכך, הדבר חמור יותר מחורבן הבית. ההתעלמות ממעשיו של הצדיק ומדמותו קשה יותר מחורבן בית המקדש שעליו מתאבלת האומה וזוכרת תמיד. במילים אחרות, האבלות על מיתת הצדיק, כפי שבאה לידי ביטוי בצום גדליה ובאבלות על אהרן הכהן היא זו שמסייעת לנו להפוך את עצמנו למקדש. הצדיק זכה להתבונן במקדש ולבטא את אורחות המקדש במעשיו שלו. לאחר הסתלקות רוחו נותר פער אדיר ועלינו להשלים אותו במעשינו הטובים שיבנו את המקדש החדש, המקדש שלנו.