מחשבה כמעשה

במסר שאותו מבקש יעקב להעביר לעשו הוא מספר לו על קורותיו מאז שנפרדו שניהם במילים ''עִם לָבָן גַּרְתִּי" (בראשית לב ה). הביטוי 'גרתי' מתפרש בפשט הדברים כתיאור של גֵר מעורער ותלוש אולם חז"ל מבקשים למצוא בו ביטוי של עוצמה. כך אנו מוצאים בדברי רש"י (שם) - ''גַּרְתִּי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". יעקב ממחיש לאחיו כי הוא נשאר בתמימות שלו ולא למד ממעשי לבן אלא קיים את כל תרי"ג מצוות כולם. דברים אלו מרשימים בעוצמתם אולם הם קשים מאוד במשמעותם - כיצד יעקב יכול להעיד על עצמו שקיים את התורה כולה כאשר במשך עשרות שנים לא ישב בארץ ישראל ולא כיבד את הוריו.

הסתכלות מעניינת לדברים מצויה בדברי החתם סופר (תורת משה וישלח) והיא מתבססת על לשונו של יעקב במדרש - "תרי"ג מצוות שמרתי". פועל השמירה מופיע כלפי יעקב בהקשר של יוסף - "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא) והוא מבטא ציפיה וכיסופים. יעקב אכן לא קיים את כל המצוות אבל כל הזמן הוא ציפה לחזור לארץ ולכבד שוב את הוריו. "היה עומד ומצפה מתי תבוא לידו ואוכל לקיימו.. שעיכובו אצל לבן היה קשה עליו, ומאז נכספה נפשו לבית אבות". הציפיה הזו אינה הרהורים בעלמא אלא דבר משמעותי, כמעט כמו קיום המצווה בפועל. עד כדי כך, שיעקב אבינו טורח לציין את תחושותיו אלו בפני עשו כביטוי לדרגתו הרוחנית. כאן למעשה מבטא יעקב את דברי חז"ל - "חישב לעשות מצוה ונאנס בידו ולא עשאה - מעלה על הכתוב כאלו עשאה" (ברכות י א).

בשעה שהוא אנוס לברוח מעשו ולעבוד עבור נשותיו, יעקב אבינו חי עשרות שנים כשבליבו ציפייה לזכות לקיים את כל מצוות התורה במלואן ואיתה הוא מתנהל בעבודתו בבית לבן. בהקשר זה מבקש החתם סופר (חתם סופר ויצא) להסביר מדוע היה יכול יעקב לעזוב את עבודתו בבית לבן בכל עת. הגמרא (בבא בתרא י א) קובעת כי "פועל ישראל - יכול לחזור בו אפילו באמצע יום" וזאת משום שלפני כל החובות החוזיות ויחסי העבודה שלו הוא "עבד ה' שהוא לבדו חופשי" (ריה"ל). את הקביעה הזו מחיל החתם סופר על יעקב עצמו - "מזה הטעם חזר בו יעקב באמצע פעולתו משום שאבותינו שמרו כל התורה כולה,.. מ"מ לא יצא מכלל עבד ה', כיון שבכל יום היה מתאוה וחפץ ומשתוקק לבית אביו ונותנים לו שכר כשומר מצוה". ההשתוקקות של יעקב הופכת אותו לעבד ה' וממילא מסירה מעליו את חובת העבדות שלו כלפי לבן.

אין כאן דברי הגות בלבד אלא עיקרון הלכתי חשוב, במקום שאדם חפץ לעשות מצווה אולם אינו יכול לקיימה מאונס - נחשב הדבר כאילו עשאה ממש. אנו פוגשים את העיקרון הזה בתשובת החתם סופר הדן בהרחקה של בני משפחה של אדם שהתחייב בנידוי. החתם סופר (שו"ת חתם סופר ב יו"ד שכב) מכריע שניתן להרחיק את אשתו וילדיו של המנודה מבית הכנסת ומבתי הספר. לדבריו, "מהראוי שימות ויענש לאלתר.. ואם כן מכל מקום יש לנו לבטלו מהרבות זכיות שיגינו עליו ויוסיפו לו כח ואומץ לעמוד ברשעו וסרבנותו.. על כן - עלינו לבטלם מבית הספר ולגרש אשתו מבית הכנסת כדי שלא יהיה לו להרשע שום זכות המסייעו". אבל אז ממשיך החתם סופר לדון במעמדם של בני המשפחה המורחקים ומבקש לנחם אותם - "ומכל מקום אין בזה שום הפסד לבניו ולאשתו וגם לקיום העולם העומד על הבל תינוקות שב"ר דכל המחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו נמצא שכר האשה והבנים ושל כל העולם הוא ממש כל כך כאלו נכנסו הבנים לבית הספר וכאלו התפללה האשה בבה"כ ורק אך הוא הסרבן מפסיד שכרו ואדרבא הקולר תלוי בצווארו כי הוא הגורם להם זה הביטול אבל הם לא יפסידו..". הדברים מבהילים בעוצמתם, ילדים אינם הולכים לבית הספר ולתלמוד התורה אבל בחשבונות שמים הם זוכים לשכר הרוחני כאשר אביהם מפסיד אותו לגמרי.

העובדה שהמחשבה לעשות מצוות נחשבת כאילו עשה האדם את המצווה היא מופלאה במשמעותה. אין דומה לדבר הזה בשום תחום בעולמנו - מהלכות נדרים ועד לדיני ממונות, בכולם המחשבה לעשות אינה נחשבת כמעשה עצמו. רק חסד אלוהי מיוחד מצליח להעניק משמעות מעשית לרצון, לכיסופים ולכמיהה. במישור שבין אדם לחברו רק מעשה בפועל יכול להיות מיוחס לאדם הפועל. הגמרא (בבלי חולין פז א) מספרת על רבן גמליאל חייב אדם בתשלום עשרה זהובים בגלל הקדים את חברו וקיים את מצוות כיסוי הדם לפני שהלה הספיק לעשות זאת. החתם סופר (על הש"ס, שם) מבאר שהתשלום הזה אינו יכול להיות פיצוי על שכר המצווה. הזהובים הם רק בעבור הצער שלא זכה לעבוד את ה' והחמצת ההזדמנות לזכות במצווה. בדבריו מדגיש החתם סופר שלעניין השכר השמיימי, אין שום חסרון כלפי האדם ששאף לקיים את המצווה ופספס אותה מאונס. כל ההבדל הוא רק במישור הגשמי, בצער האישי על אובדן המצווה, אבל מבחינת הקב"ה - אין שום הבדל בין החושב לעושה.

כיון שהיכולת להחשיב רצון ותשוקה כמעשה בפועל היא חסד אדיר ולכן בהזדמנות הראשונה שהמעשה מתאפשר - אסור להסתפק במחשבה. החתם סופר (חתם סופר ויצא) מסביר אכן ש"במצות ה' בחסדיו ורוב רחמיו עשה עמנו" ולכן "אם ימצא אח"כ בכוחו לעשות - יעשה כמצוותו". את העיקרון הזה אנו פוגשים בנקודה קשה בחייו של יעקב, כשבתו דינה נאנסת כעונש על כך שלא הזדרז לעלות לבית אל ולקיים את נדרו (רש"י לה א). העיקרון שהציבה הגמרא נוגע למי ש"חישב לעשות מצוה ונאנס בידו ולא עשאה", בשעה שהאונס נפסק - המחשבה מוכרחת לבוא לידי מעשה. יעקב לא בונה את המזבח גם כאשר נסתיים האונס שהרחיק אותו מהארץ, ולכן הוא נאלץ להתמודד עם יושבי הארץ באונס מזעזע של בתו. כאן רואה יעקב את התמונה השלמה - שמירת הציפיה היא אכן חשובה כאילו עשאה, אבל היא אולי רק 'כאילו'. בזמן הנכון ובמקום הנכון, יעקב צריך לממש את הציפיה וליישם את הכיסופים ולא להשתהות בהם יתר על המידה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה