אהיה למי שאהיה

שם ליחיד ושם לרבים

 

במעמד הסנה, משה שואל את הקב"ה כמה וכמה שאלות, באחת מהן הוא שואל לשמו - "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג יג). במענה לשאלה זו הוא מקבל תשובה כפולה ומכופלת:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב" (שמות ג יד-טז).

 

כמה וכמה שמות מגלה ה' למשה - "אֶל מֹשֶׁה", "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". רבנו בחיי מאריך בארבעת התשובות הללו, אולם אנו נבקש להתבונן בשם הראשון והמופלא שביניהם אותו שנאמר למשה רבנו - "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

 

שם מופלא זה זכה לביאורים רבים, מהם עמוקים ופנימיים מאוד ואנו ננסה ללכת באחד מהם בעקבות פענוח דברי המדרש. במדרש (שמות רבה ג ו) מבאר רבי יוחנן מה משמעות האמירה הכפולה של הפועל 'אהיה': "אהיה לאשר אהיה ביחידים, אבל במרובים - על כרחם, שלא בטובתם, כשהן משוברות שיניהן, מולך אני עליהם. שנאמר "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (יחזקאל כ לג)". במילים אחרות, לשאלתו של משה עונה הקב"ה יסוד אודות החיבור בין אלוקים ואדם. הקב"ה יהיה קשור עם האדם הפרטי בצורה מסוימת, אבל עם כלל ישראל הקב"ה מחובר בלי קשר למעשיהם או אמונתם. מדובר בחיבור מוכרח כל כך, מעין אקסיומה שנכפית על האומה כולה בלי קשר לרצון שלה או או למעשה. באמצעות החילוק הזה מבאר המדרש את ההבדל בין הפניה אל משה שבה נאמרה המילה "אהיה" פעמיים ובין הפניה לבני ישראל שבה נאמרה מילה זו פעם אחת בלבד. אצל היחיד הקב"ה יהיה בפועל רק כאשר הוא כבר יהיה בקרבו ואילו אצל הרבים הוא יהיה תמיד, פשוט כך.

 

הויה כפולה ומכופלת

 

נבקש לפסוע צעד נוסף בעקבות העיקרון שקבע המדרש, בעקבות האבחנה בין הנוסח הנאמר למשה היחיד ובין זה המופנה לכלל בני ישראל. בתרגום האונקלוס המופיע בחומשים רבים המילים "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" בצורתן המקורית ללא תרגום, כאילו היו למעשה שם מפורש שאין לו מקבילה בארמית. רמב"ן (שמות ג יג) מביא בדבריו תרגום אונקלוס, שאינו מצוי בנוסחים שלנו - "אהא עם מאן דאהא". גם כאן המילים מתארות למעשה תנאי - הקב"ה יהיה עם מי שכבר יהיה בעצמו. להבנתו של רמב"ן, המשמעות היא שהקב"ה יעזור למי שיזכיר את שמו - "בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם". רוצה לומר, המילה הכפולה משמשת כל פעם במשמעות אחרת, תחילה היא פועל ובסוף היא שם קודש - "אני אהיה עם מי שיאמר "אֶהְיֶה".

 

גם בדברי רמב"ן בעניינו אנו נפגשים עם נוסח מיוחד, שאינו מצוי בחומשים שלנו אולם מובא פעמים רבות בדברי ה'חתם סופר'. את הנוסח הזה חושף ה'חתם סופר' באמצעות מעשה מיוחד שמתרחש בחלום מסתורי. בהערה המופיעה בהקדמה לדרשות ה'חתם סופר' (מבוא, קרית ספרים יז) מובאת עדות בשמו - "הראו לי בחלום ספר אחד שחיבר רמב"ן". במקור אחר (ראה גליון איגוד ספרני היהדות ו, א. חלום ה"חת"ם סופר" בספריית "יד הרב הרצוג" / דודי ארונובסקי, ספריית יד הרב הרצוג) מובא הסיפור בנוסח אחר: "נגלה אלי הרמב"ן ז"ל, ואמר לי פירוש הכתוב "אהיה אשר אהיה"..". במעמד המיוחד הזה, נחשף הקשר הנפלא בין רבנו משה סופר ובין רבי משה בן נחמן, עד שיש שתלו ב'חתם סופר' את שורש נשמתו של רמב"ן.

 

לפי נוסח זה, שתי הפעמים שבהם כתובה המילה "אֶהְיֶה" הן תיאור של פעולה - הויה מוחלטת והתייחדות מלאים. הקב"ה אומר למשה - אני אהיה מלמעלה עם מי שאהיה אצלו מצדו, לפני כן. אבל ענין זה הוא דבר השמור ליחידים, כפי שהציג המדרש, שהרי אצל ככל האומה, ה' יהיה בלי שום צורך מפעולה מצידם - "אֶהְיֶה" סתם כך!. דבר זה מודגש בשמות הנוספים שמשה מתבקש להעביר לכלל ישראל. "הקדוש ברוך הוא אמר כלל גדול אהיה עם אשר אהיה, אני נמצא ומשגיח בפרטות עם אדם אהיה במחשבתו תמיד,.., אלא מכל מקום זה ביחיד נאמר תנאי הנ"ל. מכל מקום בכלליות האומה הקדושה הקדוש ברוך הוא נמצא עמם בכל שעה בזכירת זכות אבותיהם, שהקב"ה היה נמצא עמהם לעולם והם היו מרכבה לשכינה.., ואמר "זה שמי לעלם" אפילו בהעלמת מחשבותיכם ממני ח"ו, מכל מקום "זה זכרי לדר ודר" היינו זכר ברית אבות שלא יתום לעולם.." (תורת משה שמות ג יג). בסוף דבריו מבאר ה'חתם סופר' בדרך דרשנית מופלאה גם את שמותיו הנוספים של הקב"ה המוזכרים בהמשך הפסוקים.

 

תשובתו של הקב"ה היא תשובה ההולכת ומתפתחת, מתבארת יותר ויותר. בתחילה הוא מגלה רק לו את ההנהגה ליחידים - כלפי כל אחד אהיה כאשר כבר אהיה במחשבתו ורצונו. לאחר מכן הוא מגלה את ההנהגה השייכת לכלל האומה - אהיה איתם תמיד. ומשם הקב"ה מנמק את ההבדל בין שתי ההנהגות - ה' נמצא עם הכלל גם כשהם מתעלמים ממנו בגלל שתמיד עומדת להם זכות האבות ומתוכה הם יפקדו בישועה ורחמים.

 

אנשי ה'אהיה'

 

זכות האבות הזו אינה באה בכדי, בדרשה אחרת מלמדנו ה'חתם סופר' כי כל מהותם של אבות האומה הייתה כאותם יחידי סגולה שמחשבתם דבוקה בבורא. כך למשל הוא מבאר קושיה חזקה על דברי רש"י בתחילת פרשת וארא ". רבי מנחם מנדל מרמינוב (אילנא דחיי וארא) מביא בשם ה'חתם סופר' כי המילה 'אבות' בדברי רש"י באה משורש המילה 'אבה' - רצה. בדרך הדרש החת"ס מלמדנו שסיבת ההתגלות של הקב"ה לאברהם, יצחק ויעקב הייתה משום שכל מאווייהם ומחשבותיהם הוקדשו לו. העיקרון שנאמר במעמד הסנה, נאמר למשה רבנו פעם נוספת אחרי שהוא שואל על מטרת שליחותו.

 

וכמו האבות, אנו מוצאים חסידים שבכל דור ודור המבקשים את קרבת האלוקים וזוכים להזדהות כמעט מוחלטת עם הווייתו. באופן הזה ביאר ה'חתם סופר' (על הש"ס) את דבריו של הלל הזקן (סוכה נג א) - "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן?". לא היינו מצפים מהלל הזקן, שנודע בענווה שלו, שיאמר משפט המעצים כל כך את נוכחותו ולכן פרשנים רבים מבארים את האמירה הזו. על פי העיקרון שקבע, מבאר ה'חתם סופר' כי דברי הלל הם למעשה דברי הקב"ה למשה. אם נמצא כאן האדם שכל מגמתו וכוונתו לשם שמיים, הרי שהקב"ה גם נמצא כאן "כי בכל אתר ובכל זמן ועידן הוא עם ה' וה' עמו". וכך גם אמר הלל למקורביו, אני כאן אבל איני לבד, כל חיי טרחתי לכוון את דעתי לה' ועתה הוא נמצא עמי בשהותי כאן.

 

מנהיגי ה'אהיה'

 

המעלה המיוחדת שאנו עוסקים בה שמורה לאנשים בודדים, היא מצריכה עבודה מאומצת ופנימית לדבקות מחשבתית בבורא. אבל דומה, כי התנאי הבסיסי והראשון לזכות למעלה זו היא הענווה של האדם כלפי אחרים. רק אדם שלא תופס מקום במציאות, מסוגל לפנות לבורא מקום במחשבתו. נכדו של ה'חתם סופר' (שיר מעון שמות ג יא) ממחיש את העניין, כבר בתחילת שיחתם של משה ואלוקים בסנה. בתחילת שיחתם שואל משה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג יא) ובמענה משיב לו הקב"ה: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג יב). מול שאלתו הנוקבת של משה, מתקבלת תשובה תמוהה למדי. משה לא מבין מדוע הוא נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים ובמענה הקב"ה מטיל עליו משימה נוספת - לתת להם את התורה. יתרה מזו, המשימה הזו היא עצמה האות והסימן שמשה הוא המתאים להוציא את בני ישראל ממצרים.

 

עיון בתחילת התשובה מגלה את מידתו של הקב"ה בה עסקנו - "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" - הקב"ה מבטיח למשה שהוא יזכה למידת 'אהיה', להשראת שכינה תמידית המצויה אצל הצדיקים. וכעת הוא מנמק בזכות מה יזכה משה לכך - "ענוותנותך הגדולה ששאלת 'מי אנכי?', זה עצמו האות אשר אנכי שלחתיך אותך דווקא!". האות להוכחת קיומה של מידת 'אהיה' היא הענווה של משה שלא החשיב את עצמו ראוי למילוי השליחות. והראיה לדבר זה היא מתן התורה העתידי על ההר הזה - "שהקב"ה השרה שכינתו על הסנה דווקא - על דבר הנמוך ביותר. ועוד " תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" דווקא הר סיני". מתן תורה הוא ההוכחה שהחיבור העמוק בין אדם לאלוהיו המתבטא במידת 'אהיה' יתכן רק בענווה ונמיכות רוח.

 

וכך אכן מצאנו שהתקיימו הדברים במעמד הר סיני כלפי משה שזכה לגילוי שכינה וכלפי אנשים מיוחדים אחרים. אם נשוב ונעיין, נראה כי השם המלא 'אהיה אשר אהיה' נאמר למשה, ליחידים, אבל גם השם החלקי שאמור להימסר לרבים מופנה לחלק מסוים בעם - "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". רבנו בחיי (שמות ג יג) מדייק שהשם לא נאמר כשאר השמות הבאים - "אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומכאן שהוא נאמר לאנשים מיוחדים. "וגלה אותו ליחידי הדור, אותם שהיו מוסרין עצמם על הצבור והיו סובלין המכות בשעבוד החומר והלבנים כדי להקל עול אחיהם". המילה 'לבני' מזכירה לרבנו בחיי את הלבנים, חומר הבניה שנלקח מעם ישראל ובגללו שוטרי העם נאלצו לדחוק בעבודתם. אבל השוטרים בחרו שלא לייסר את אחיהם העבדים והיו סופגים את העונשים במקומם. על כך הם זכו לשכר גדול - "כבר זכו אלו למעלה גדולה במתן תורה שכתוב בהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר" (שמות כד י)". השוטרים זוכים להתגלות אלוקית מופלאה הרמוזה בלבנה המיוחדת הנגלית במעמד הר סיני. אלא שרבנו בחיי מגלה, שהם זכו למעלה נוספת כבר לפני כן, הם אלו שזכו לשמוע את השם המיוחד - 'אהיה'. מי שמיעט בכבוד עצמו זכה בתמורה לגילוי מיוחדת של ה' הנמצא אצלו בהוויה מיוחדת.

 

במידה זו, יחידי הסגולה אינם מתהלכים בתחושת התנשאות, הם לא מורמים מעם ומתעלמים מהפשוטים שאין להם אלא זכות אבות. אלו אנשים שלמרות - ואולי בגלל - הדבקות האלוקית המיוחדת במחשבתם, לא תופשים מעצמם חשובים ודואגים רק לבני עמם. תיאור מופלא לאנשים אלו מביא הרמח"ל במדרגות העליונות של ספר מסילת ישרים (יט - בביאור חלקי החסידות): "הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו,.. ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם.., וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה..".

 

את שתי הכוונות המיוחדות הללו - עבודה לכבוד ה' ודאגה לטובת הדור - מלמד הקב"ה את משה במעמד המכונן שבו הוא הופך לאבי הרועים האמיתיים של ישראל. כפי שהוכיח במסירות הנפש על צאנו של יתרו שהביא אותו לסנה הבוער, וכפי שיוכיח במסירות הנפש על צאנו של הקב"ה במהלך כל הווית ימי חייו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה