שינה של קודש

כאשר יעקב מקיץ מחלומו המופלא על המלאכים העולים ויורדים בסולם, הוא חש יראה עצומה על הימצאותו במקום נורא ומחליט לקדש את האבן עליה שם את ראשו: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל רֹאשָׁהּ" [בראשית כח יח]. בכך למעשה הופך יעקב את האבן למזבח, שעליו יקריב קורבנות כאשר יחזור מהגלות "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי,.., וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים" [בראשית כח יט-כב]. אגב, בסופו של ענין אכן מקיים יעקב את נדרו - "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא, בֵּית אֵל: הוּא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו" [בראשית לה ו].

אולם, אם נעיין בהלכה נמצא כי מעשיו של יעקב אינם מתאימים לדינים החלים על המזבח וקדושתו. שהרי כך פסק הרמב"ם [בית הבחירה א כ]: "אין עושין כל הכלים מתחילתן, אלא לשם הקודש; ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה". נמצא אם כן, שאחרי שיעקב השתמש באבנים ושם אותם למראשותיו היה אסור לו להקדיש אותם לגבוה ולהפוך אותם למזבח.

השאלה מקבלת משנה תוקף כשמעיינים בדברי המדרש [פרקי דרבי אליעזר לה] הדן על מקורם של האבנים הללו: "לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו באותו מקום". והדברים מפליאים מן העבר השני, כיצד לקח יעקב אבנים שהתקדשו בקדושת מזבח בעקידת אביו והשתמש בהם לצרכיו האישיים. כאן מעשיו של יעקב סותרים את המשך דבריו של הרמב"ם שהבאנו לעיל: "וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה, רשאי להשתמש בהן הדיוט; ומשנשתמש בהן גבוה, אסורין להדיוט".

נמצא שמעשיו של יעקב תמוהים מכל צד, הוא לוקח אבנים קדושות ומשתמש בהם לצרכיו הפרטיים ולאחר מכן שוב מקדיש אותם למזבח. פעמיים משנה יעקב את ייעודן של האבנים מקודש לחול ושוב לקודש - כאשר כל שינוי בפני עצמו הוא אסור.

ביאורם של דברים אנו יכולים למצוא בדברי הרמח"ל [מסילת ישרים כו]: "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש,.., אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח,.. מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש,.., ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צא, ב): אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו. כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו מדברים גשמיים".

הדברים מפליאים במשמעותם, שנתו של יעקב על האבנים אינה שינה רגילה שבה האדם דואג לגופו ועסוק בענייניו החומריים. זהו מעשה שכולו קודש ממש ואם כן אין הבדל בינו ובין כל מעשה המתקיים על המזבח במקדש. על פי דברים אלו שתי הקושיות שלנו סרות מאליהן, שנתו של יעקב על אבנים שהיו קדושות והתקדשו לאחר מכן אינה "תשמיש הדיוט" אלא מעשה שכולו קודש של השראת שכינה במי שכל אורחות חייו דבק בבוראו.