פסח ושבועות - משפחה ועם

מן המפורסמות הוא שבימים בין פסח לשבועות מתרחש תהליך של עליה ממצב רוחני ירוד המתקדם במהלך חמישים יום למצב הראוי ומוכשר לקבל את התורה. נבקש לתאר תהליך נוסף של התפתחות רוחנית ולאומית המתחולל בימים אלו.

מצוות הפסח תלויות במשפחה, הפסח הוא חג שנחגג בשל גזירת פרעה על המשפחה, הוא נחגג בקרב המשפחה שנמנית על הקרבן וכל תכליתו הוא חיזוק הקשר בין האבות לבנים במשפחה. פסח הוא אמנם יום טוב אבל בחינתו קרובה מאוד למהות השבת. לא לשווא חג זה נקרא בתורה 'שבת' וכל מצוותיו מתקיימות במסגרת ישיבה של איש במקומו הפרטי עם בני חבורתו הקרובה כפי שמתאר המשך חכמה [ויקרא כג כא] -

בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב).. ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג, א).. לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" - זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת.

לעומתו חג השבועות הוא חג הלאום כולו, חג המציין את קבלת התורה לכלל עם ישראל, רגע שבו היו ישראל כאיש אחד בלב אחד. לכן, למרות שבגמרא [פסחים סח ב] מצאנו מחלוקת האם ניתן ביום טוב על סעודות וצרכי הגוף על מנת להקדיש אותו ללימוד, בחג השבועות כולם מודים שיש לתת חלק לצרכי הגוף. חג השבועות הוא חגו של העם כולו ולכן בו מבליטים את החיבור בין איש לחברו המתבטא בהכנות מרובות ובהקדשת זמן לשמחת הגוף וסעודות משותפות. כמובא בהמשך דבריו -

אם האומה מקושרת באופן נפלא כזה, הלא צריכים להיות מקושרים על ידי שמחה והתרבות ההכנות מאחד לחבירו. וזה שאמרו (פסחים סח, ב): הכל מודים בעצרת דבעינן "לכם", שיהיה כל האומה מקושרים זה לזה, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה לישראל..

התהליך המתרחש במעבר בין פסח לשבועות הוא למעשה מעבר מאהבת המוכר והקרוב אל אהבת הרחוק והכללי. חלוקה זו מתבלטת גם במגילות הנקראות בחגים אלו, בפסח קוראים את מגילת שיר השירים העוסקת ביחסים בין איש ואישה הבונים את ביתם ואילו בשבועות קוראים את מגילת רות העוסקת במי שבאה מרחוק ומבקשת להיכנס לכלל ישראל. רק לאחר שפיתחנו את אהבת המשפחה אנו פועלים במהלך ימי הספירה לתיקון המידות וחיזוק הכבוד הנהוג בין אדם לחברו. מלאכה זו יכולה להתחיל רק 'ממחרת השבת', לאחר חיזוק התא המשפחתי ניתן להמשיך לאהבת הכלל כולו. תיאור של תהליך זה ניתן למצוא בכתבי הרב קוק [קובץ ב לז] -

הצדיקים העליונים, גיבורי אל, מתנשאת אהבת המשפחה הטבעית שלהם עד שהיא מתפשטת על כלל ישראל, האומה, כנסת ישראל..

חג השבועות אינו חג בין האדם למקום, אלא חג בין האדם לחברו, בין התלמיד לרבו ובין האומה לחכמיה. למרות הרושם הראשוני שלפיו בחג זה אנו מתמקדים בקשר עם האלוקים, יש מקום לומר שביום זה אנו מדגישים דווקא לעצמנו את היותנו אומה אחת. חיבור שהמשך חכמה רואה בצורה מיוחדת המבדילה את ישראל משאר האומות -

אמנם בכל האומות, התקשרותם זה לזה הוא נימוסיי וענין לאומי הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת והשתוות בדיעות. לא כן חלק יעקב, כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך כי התורה נתונה להאומה, וכפי הסכמת חכמיה וגדוליה כן נמשכים דרכי האלקים והשגחתו..

לפי ענין זה אפשר לתרץ את קושייתו המפורסמת של המגן אברהם - מדוע אנו חוגגים בו' בסיון אם לפי ההלכה עם ישראל החל מד' בסיון שלושה ימים של פרישה עם האישה וקיבל את התורה רק בז' בחודש. כנראה שאנו מבקשים לציין, אולי יותר מהמעמד עצמו, את היותנו - בפעם היחידה בהיסטוריה - עם אחד מאוחד. בו' בסיון הינו 'כאיש אחד בלב אחד' וזה לבדו סיבה לחג על היותנו ממלכת כהנים שלמה וגוי קדוש ומאוחד.

המשך חכמה מוסיף מחדש כי אין מדובר באהבה לאומית רגילה וקשר הגיוני אלא בחיבור עמוק המתבסס על גדולי האומה כולם. בחגיגת חג השבועות הוא ציון תמצית הלאומיות הישראלית משום שביום זה החלה פעולתם של גדולי האומה המאגדים את בני העם כולו. כשהסמל לכך הוא משה רבינו שהוא זה שדחה את מתן התורה מו' בסיון למחרתו -   

דאימתי התחילה התורה להתנהג על פי חכמי האומה - וזהו תורה שבעל פה - מששי בסיון, שמשה חידש יום אחד,.. וזה קשור האומה זה לזה באופן אלקי, על פי הוראת תורה שבעל פה שמסרוה לגדולי האומה לדרוש על פי המסורה להם מסיני.

אחדות זו צריכה לחלחל אל העם כולו מלמעלה - מחכמיו ורבניו - כתנאי לקבלת תורה באמת ולהשלמת המהלך מיחידים ומשפחות לאומה כללית - בית יעקב. כפי שמצאנו בדבריו של אור החיים הקדוש [שמות יט ב] -

בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות ס"ג א), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה.