הגאולה המסורתית

המעיין במדרשי חז"ל אודות מצבם הרוחני של ישראל במצרים יהיה שרוי במבוכה גדולה. מצד אחד, המדרשים מתארים מצב רוחני ירוד עד כדי דמיון מוחלט בין ישראל למצרים. דמיון שהעמיד בספק את הזכות של ישראל להיות נגאלים מן השעבוד. כך למשל מתאר המדרש (ויקרא רבה אחרי מת כג ב) את הקושי לגאול את עם ישראל בשל הדמיון הגדול לעם המצרי - 'אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, א"כ לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם!'. בשל כך, הקב"ה מבקש ממשה לפעול לשינוי המצב הרוחני בעם כתנאי לגאולה 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו, לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים' (שמות רבה בא טז). הקושי הזה הופך לתביעה וקטרוג מכוחות רוחניים וטבעיים כאשר מגיעים ישראל לקריעת ים סוף - 'והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים ומנין שאף הים נתמלא עליהם חמה..' (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ו).

לעומת התיאורים המחרידים הללו, אנו קוראים תיאורים אחרים המתארים איתנות רוחנית בתוך המציאות הקשה והטמאה. כך למשל מתאר התלמוד (בבלי סוטה יא ב) באריכות את נשות ישראל הפועלות להבאת ילדים וזוגיות תומכת, כשהכול נעשה במחתרת ובאופן פלאי ונסי. בנוסף, מתארים רבותינו את צביונם המיוחד של בני ישראל במצרים, 'שהן מצויינים ונבדלין משאר בני אדם כמלאכי השרת.. שהיו עם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים' (ר"ן נדרים כ ב). בזכות כך, גאולתם של ישראל הייתה בזכות גמורה כדברי המדרש (שיר השירים רבה ד) ש'בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה'.

התמיהה גדולה - מי היו בני ישראל, האם עם חסר זהות הנטמע ומזדהה עם משעבדו או אנשים הדומים למלאכים ושומרים על זהותם בתנאים לא תנאים. ומדוע נגאלו ישראל - האם בזכות רחמי שמים למול קטרוגים ותמיהות הגיוניות או בזכות מעשים מיוחדים ושמירת הרוח והאחווה. כנראה, שבני ישראל במצרים לא קיימו את התורה - הם לא מלו את עצמם, הם עבדו עבודה זרה וגילחו את ראשם. אבל כל זה היה במישור של שמירת המצוות, מה שאין כן בכל הנוגע לעניינים הלאומיים המגדירים את מהותם האישית. כאן דאגו בני ישראל לשמור מכל משמר על גאוות היחידה ועל אחדות המחנה. השמירה על השם, הלשון, השיח הפנימי והמלבוש איננה מצווה הכתובה בתורה אבל היא נוגעת להגדרות הכי בסיסיות של עם ושל ציבור.

באופן הזה נוצרה מציאות מרתקת של עם שלם שלא מקיים את מצוות אלוהיו אבל שומר באדיקות על מוסכמות חברתיות וזהות משותפת. כך למשל אנו קוראים (שמות רבה שמות ה) על מעין לימוד תורה מופלא שהיה במצרים בשבתות, 'שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן'. אולם עיון נוסף יגלה, כי לא מדובר פה בלימוד כתבי הקודש אלא בעיסוק במורשת לאומית (תנא דבי אליהו כא) - 'נתקבצו וישבו, שהיו כולם אגודה אחת, כרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, שלא יניחו לשון בית יעקב אביהם וילמדו לשון מצרים..'. עם ישראל מפתח מורשת לאומית איתנה, גם אם היא לא נכללת בין כתבי הקודש. עצם השאיפה לגאולה, החזון האופטימי והברית הנכרתת מכוחו, היא יצירה מופלאה של תורה לאומית שחביבה לפני הקב"ה. 'והדבר הזה חביב מאוד להקב"ה שאף ביום שנחו מאויביהם לא עשאוהו יום הבטילה ולצחוק בו בהבלי עולם אך פנו לבבם אל האלהים מן העבודה. וזאת עשאוהו בעצמם אשר לא צוה אותה ה' בזה,.. והיה זאת נחשב לפני הקב"ה כאילו ישראל נתנו לו מתנה.. וע"כ אמר: 'מתנה יש לי, שקבלתי מתנה מישראל, ושבת שמה'' (סידורו של שבת א ה ב).

בדור הגאולה, מתחדש מצב שבו אנשים רבים אינם מדקדקים בקיום המצוות אבל שומרים באדיקות על החיבור שלהם למסורת אבותם ולגאוותם הלאומית. אם חפצי גאולה אנחנו, כבימי מצרים, עלינו להתייחס באופן ראוי למציאות שכזו. 'כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם : ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה. ואם תמצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת,.., מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות?.. לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש שברוח האומה..' (אורות התחיה ט). רק בכבוד עמוק לרגשות הללו, ובהתייחסות מיוחדת למעשים החיצוניים נוכל לצעוד יחד אל הגאולה.