קרני העגל וקרנות המזבח

אחרי חודשים של הכנות, ושבעת ימי המילואים הגיע תורו של אהרן להתחיל בעבודת הקודש. לשם כך פונה משה אל אהרן ומזמין אותו לעשות את עבודתו (ויקרא ט ז) - 'וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ''. משה לא מסתפק בהזמנה לעשיית הקרבנות אלא מזמין את אהרן להתקרב למזבח. מה משמעות הבקשה - 'קרב אל המזבח', ממנה משתמע שאהרן היה מרוחק מהמזבח.

בדברי המדרש (ספרא שמיני א) אנו מגלים כי מילים אלו טומנות בחובן דו שיח עמוק וכאוב בין משה ובן אחיו הכהן. הבקשה של משה מאהרן להתקרב אל המזבח אינה הזמנה של כבוד אלא ניסיון לסייע לו להתגבר על טראומה לא פשוטה. 'היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. ואמר לו משה: 'אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, 'הגיס דעתך וקרב אליו!', לכך נאמר 'קרב אל המזבח!''.

כשאהרן מוזמן להקריב את קורבנו הראשון בחנוכת המזבח, הוא מתקשה לעשות זאת, הוא מזכיר לו חטא מן העבר. על פי המדרש, קרנות המזבח הזכירו לאהרן בצורתם את ראשו של עגל בעל קרניים, אותו עגל זהב שאהרן היה מעורב בעשייתו. כשכולם רואים את המזבח הבנוי, אהרן מרגיש 'שהיה העגל מרקד לפניו ומשום הכי היה ירא לגשת' (מגיד מישרים, שמיני) ולכן הוא לא מסוגל אפילו להתקרב למבנה עצמו.

ההקשרים בין העגל ובין המזבח מתעצמים כשאהרן שומע שהוא מתבקש להקריב פר ולכפר למעשה על חטאו הנורא, כפי שמתאר הזוהר (השמטות בראשית רנח ב) - 'ופקיד ליה למיסב ההוא עגל דחב ביה ויקרביניה לגבי ההוא מזבח. ואיהו הוה כסיף לקרבא לגבה דדחיל משלהובוי, א"ל משה: 'קרב אל המזבח ועשה את חטאתך' בקדמיתא והב מההוא דמא באנון קרנות בגין דחב בקדמיתא לגבייהו ומנע מנהון ברכאן'. משה מצווה את אהרן בקרבנות הראשונים לו לכפר למעשה על חטאו בחטא העגל. זאת על ידי הקרבת עגל לקרבן ונתינת דמו על קרנות המזבח המסמלים את קרני השור. זאת, משום שאהרן גרם בחטאו למנוע ברכות מעם ישראל וכעת עליו לדאוג לכך שהברכה והשכינה תשוב ותשרה עליהם.

אולם נראה, כי האסוציאציה של אהרן לא נובעת רק מצורה חיצונית של מבנה ופסל או משמותיהם של הקרבנות שיוקרבו עליו. אהרן רואה את המזבח וחושש שמא עגל חדש מוקם מול עיניו, ממש כמו בפעם הראשונה שבה ביקשו ממנו להקריב קרבן לעגל הזהב. החשש שלו הוא שעבודת המזבח תשמש לסיפוק צרכי האדם בלבד, כמקור לאקסטזה רוחנית או כאמצעי להשגת משאלות גשמיות.

ואכן, חששו של אהרן התממש לא פעם. אנשים רבים ראו במזבח מקור להצלה גשמית במקום לעבודה רוחנית. במקום לתת את דם הקרבן על קרנות המזבח הם בחרו להיאחז בקרנות המזבח כאמצעי מפלט לאחר רציחות אכזריות. כך אנו מוצאים באדוניה וביואב שהחזיקו בקרנות המזבח לאחר שמרדו במלך שלמה (מלכים א א נא, ב כח). עד כדי כך שהתורה (שמות כא יד) חוששת מכך ומצווה בפירוש, שלא להפוך את קרנות המזבח למקור שלילי - 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה - מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת'.

החשש הזה צריך ללוות גם אותנו, המבקשים לבנות מזבח בלבבנו ומתפללים על 'מזבח חדש בציון תכין'. עלינו תמיד לחשוש שמא עבודת התפילה שלנו נתפסת ככספומט או שבית המקדש ['מעט'] הוא רק מיצג אומנותי. אהרן מלמדנו לנסות ולראות את הקרניים כמקור השראה ולא כמפלט מזויף. שהמזבח לא יהיה אמצעי טכני אלא דבר שאנו חשים כלפיו קרבה. 'שעיקר עבודת השם שהוא קרובה אצל המזבח, שיתקן את חטאתך שתהיה עולתך, כולו כליל לעלות לגבוה' (כתונת פסים לר' יעקב יוסף כ"ץ - תלמיד הבעש"ט, שמיני).

אהרן מתקרב אל המזבח, הוא מתגבר על המראה החיצוני והופך את העבודה לדבר פנימי המוקדש לשמים. באופן הזה, קרנות המזבח מפסיקות להרתיע אותו והוא מסוגל להזות עליהם דם ולכפר באמצעותם על חטאי העם. לאחר הפעולה הזו, מתחולל מהפך ונוצרת תוצאה שונה לחלוטין - 'וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ, תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק' (תהלים עה יא).