תורה של מצורע

פרשני המקרא נחלקו בשאלה האם הצרעת היא מחלת עור רגילה או נגע רוחני התלוי במצבו של האדם. אחת הראיות לכך, שהצרעת היא עניין רוחני ולא טבעי היא תיאור תהליך רפואתו של המצורע. תהליך זה מתואר בפרשתנו שמציירת באריכות תהליך פלאי הכולל מעשים רוחניים מלאי מסתורין.

לא זו בלבד, שהתהליך הוא מופלא הרי שיש בו מעשים שאמורים להחמיר את הצרעת ולא להסיר אותה. כך למשל ביאר ה'אור החיים' (ויקרא יד ב) בפרוטרוט, שהרי הצרעת הטבעית נובעת 'מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו'. תהליך פיזי שכזה מתרחש בדרך כלל כאשר האדם נמצא במצב נפשי ירוד. 'ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו'.

למרבה הפלא, למרות שהבדידות גורמת לעצב ומרה שחורה המזהמת את הגוף, הרי שרפואת המצורע מתרחשת דווקא כשהוא בודד ובגדיו מלוכלכים. 'ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו.. ויראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע'. הרפואה הבאה לאדם דווקא בהנהגות לא בריאות במישור הגופני מוכיחות כי התשובה ותיקון המעשים הם הם שריפאו אותו ממחלתו הנוראה.

נמצא אם כן, שתהליך הרפואה מצרעת הבאה בשל לשון הרע מלמדת אותנו תורה חדשה - 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ' (ויקרא יד ב). תורה זו מגלה מערכת חדשה של שכר ועונש, שאינה תלויה אלא בהנהגתו של האדם וחזרתו בתשובה מחטאי הלשון.

תכליתה של התורה הזו היא ענווה, פיתוח יכולת הבנה שהתרופה למצב האישי אינה תלויה רק בשכל ובידע האנושי אלא בפלא אלוקי ושמימי. לעיתים, ריבונו של עולם מביא רפואה ותיקון בדרכים שנראים לכאורה דווקא כמזיקים לעניין שלשמו באו. באופן הזה, נבקש להתייחס גם למציאות של הגאולה שאותה אנו מציינים בימים אלו.

תהליך הגאולה במצרים נראה בעין אנושית כתהליך שרצוף במעשים המעכבים ומונעים את היציאה של ישראל ממצרים. לאחר המפגש הראשון של משה עם פרעה, המצב של העבדות דווקא החמיר ולא השתפר. עם הזמן, משה ויתר על הזדמנויות רבות להוציא את ישראל או לפחות את חלקם לגאולה. אבל מי שמתבונן בעיניים של תורה רואה שדווקא כך התרחשה גאולה מופלאה הנמשכת לעולמי עד.

הוא הדין בגאולת דורנו שלנו, שבה לעיתים יש פעולות שממחישות מעשים של נסיגה בגאולה וחילול שם שמים. יש שנמנעו מלשמוח בגאולה שכזו, בתהליך רפואה שכולו מעשים המזיקים בטבעם לחולה המתרפא. אמירה כזו מצאנו בשירה של רחל המשוררת (יום בשורה) - 'אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא. הטהור יבשר, יגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול - אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול'. אולם כעת למדנו, שרק מצורע יכול ללמד כיצד אפשר לקבל את בשורת הגאולה - שרצופה בעיכובים, בהליכה אחורנית, בפעולות מדיניות הנוגדות את הפוליטיקה העולמית. מבט של תלמידי 'תורת המצורע' מקנה לנו יכולת למבט המופנה לרפואה הפלאית הצומחת דווקא במציאות של ירידות רוחניות וחילול שם שמיים. 'כשבאותו עניין יש צד קידוש השם וצד חילול השם - אין אומרים ספיקא ושב ואל תעשה, אלא שצד קידוש השם הוא הגדול, המכריע והמחייב' (הרב צבי יהודה - מזמור יט, "הצופה", ט"ו בסיוון תשכ"ז).