תהילה לדוד - מזמורי תהלים בחיי דוד המלך

"תהילה לדוד" - פתיחה

ספר תהלים יוצא דופן מכל ספרי התנ"ך. הוא ספר אישי, כתוב בלשון 'מדבר' ומתאר אירועים פרטיים וחוויות אישיות.

מצד שני, הוא הספר הפומבי מבין כולם. פסוקיו נכנסו לתפילה ולשירה, כבר בזמן בית המקדש. מזמוריו נאמרו על ידי רבים כל כך - בהליכה לתאי הגזים, בהמתנה בחדרי ניתוח ובלחימה בשדה הקרב.

מי שגרם לכך הוא דוד המלך בעצמו. הוא לא רק התפלל אלא גם התפלל על התפילות. דוד המלך ביקש שכל מזמור אישי שלו יהיה מקור משען וסיוע לכל אדם שירגיש בצרה או בשמחה.

דוד המלך הוא ליבם של ישראל, הוא ביטל את עצמו ונכלל בכנסת ישראל לדורי דורות. האיש דוד הפך את עצמו לתפילה "ואני תפילה" לדורי דורות ולכן הוא חי וקיים!

על תפילתו זו נשמע בשירו של ישראל ורדיגר למילים: "דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו. על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל גזירות קשות".


==
התחלה מוזרה (מזמור סט)

המלכת דוד נראית במקרא כאירוע קסום, הבן הקטן עולה לגדולה מן הצאן. רק המדרש חושף בין הפסוקים את המתיחות האדירה של כל הנוכחים.

במשך שנים נחשב דוד למאוס, ילד שנולד בנסיבות תמוהות, בעל גוון אדום ומאיים, מתבודד סהרורי בשדות בית לחם.

אבל דוד ניצח את כל המסגרות, למרות החרפה שספג הוא ניגש לגלית שחירף מערכות ישראל, למרות  שנקרא מוזר וממזר הוא זכה לנזר המלכות, הילד האדמוני הפך לשושן מלכותי.

לכן, תפילתו של דוד אינה תלויה בזמנים מיוחדים. בכל עת שהוא מתפלל - הזמן נהפך לעת רצון וישועה: "ואני תפילתי לך ה' - עת רצון!"

ביטוי לכך אנו שומעים בשירו של יונתן רזאל: "אם תשמע קול שקט, שקט מתוך תוכך תבין שלא עזבתי אותך!".


===
בית שמור (מזמור נט)

המזמור נכתב בעקבות בריחתו של דוד מהבית בו התגורר עם אשתו מיכל בת שאול. מיכל אמנם סייעה בבריחה, אולם מערכת היחסים בינה לבין דוד נקלעה לבסוף למשבר. בית שאול היה בית מלכותי של גינוני צניעות מלכותיים, אנשים המתהלכים בבגדים ארוכים ונסיכה עטורה בתפילין.

אולם הכבוד הזה מתהפך ברגע של משבר. משפחת שאול נדמים לכלבים הנאמנים לאדוניהם ושומרים עליו אבל ברגע של כעס הופכים לחצופים שבחיות. ברגע האמת, כששורה הרוח על שאול הוא מתהלך ערום ללא הבגדים המלכותיים. הבגדים האלו נתפסו בעיניו כבגידה בתוך המשפחה המלכותית אבל היו למעשה רמז לבגידה בנאמנות לדבר ה'.

המזמור מתאר את הלילה, תקופה שבה נראה כאילו הקב"ה ישן וההשגחה אינה פועלת. אולם, בחשכת הלילה מתגלה השמירה האלוקית והחסד הגדול לנאמנים. מי שהסתייעו בתרפים, רחל ומיכל, לא ראו מהם נחת ואדרבה נענשו בגינן. רק מי שבטח בה' יתברך לבדו - זכה לעוז נשגב.

הפסוקים האחרונים במזמור מהווים פתיחה לפיוט משירת הבקשות של יהודי המזרח. התיאור של הלילה הקשה והבוקר שלאחריו התאימו מאוד לאווירה של ליל שבת ולכיסופים לגאולת ישראל. הנה קטע משירת הבקשות בבית הכנסת עדס בירושלים. ברקע של דברי הקריין ניתן לשמוע את הפסוקים ולאחר מכן את הפיוט "אודה לאל"


===
חיצוניות מדאיגה (מזמור נב)

מתיאורי חז"ל עולה, שדמותו של דואג היא של תלמיד חכם מחונן, גאון בתורה ובעל שררה. דואג - שנהרג רק בגיל 34 - היה ראש הסנהדרין ודורש שלוש מאות הלכות ב'מגדל הפורח באוויר. אבל דואג היה גם זה שהרג 85 כהנים בנוב, פסל את דוד מלבוא בקהל עד שלא נפסקה הלכה כמותו, יצא לתרבות רעה ואין לו חלק לעולם הבא.

את ההסבר לכך ניתן למצוא במזמור, דואג היה אמנם למדן ומסתופף בבתי המדרש אבל תורתו הייתה מן השפה ולחוץ. תורתו לא הייתה תורת חסד ושימשה אותו בעיקר לביצור מעמד המלוכה ולחיסול חשבונות אישיים. דואג רצה לבנות את בית המקדש במקום גבוה, לחלל שבת עבור כבוד המלך ולהתיר שאילה באורים ותומים רק למלך. התורה המתנשאת הזו אינה ברת קיום - היא נשכחה ממנו והובילה אותו לטמא את הטהור.

לעומתו, דוד המלך לומד תורה מתוך ענווה מוחלטת. התורה של דוד היא כעץ הזית הרענן המפיק שמן לאור התורה. מחד, עץ הזית חלול בגזעו ומאידך - עץ הזית לא יכול לקבל הרכבה. דווקא מי שלא מלא בעצמו מצליח לשמור על הייחודיות שלו עם שמן זך שאינו מתערב ולא מתקלקל. הוא זה שיזכה ל"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", לכוון למקומו של המקדש וללמד תורה של חסד.

===
זעקה במערה (מזמור קמב)

במקרים רבים, בעודו בורח מפני אויביו, מצא דוד את עצמו במערות מדבר יהודה. למרות לשון הזעקות הקולניות במזמור, קשה לתאר שדוד זעק בקול במקום מסוכן ומהדהד.

כנראה, שהשהיה במערה הפיזית הופכת במזמורי התהלים כמשל לחוויה רוחנית. התפילה היא למעשה בקשה ליציאה מכל המגבלות הגופניות והחומריות.

אבל המערה משמשת גם למגמה הפוכה. דוד מבקש להתעטף בנפשו שלו ולהתכנס לתוככי לבבו. שם יחזור דוד לנקודת המוצא המקורית וממנה יוכל להתפלל.

המערה הופכת ממקום מחבוא מאויבים למקום של ביטחון. ממש כמו תיבת נח שבה נולדה האנושות מחדש, דוד נזכר במערת סדום שבה נולד מואב - אביה הקדמון של רות ושלו.

יתכן והמזמור נאמר בשלב שבו משפחתו של דוד נרצחת על ידי מלך מואב. המערה אמנם הצילה את דוד אבל יתרה מכך - היא הולידה אותו כמייסד השושלת החדשה.

לביצוע מיוחד של המזמור ע"י מקהלת שירה -
https://youtu.be/2S8-qCrUaFY

====
מפגש חזיתי (מזמור נט)

אם המערה שימשה את דוד לברוח מרודפיו הרי שבמקרה אחד הפכה המערה למלכודת מוות. שאול נכנס למערה שבה מתחבא דוד וכעת שני המלכים נמצאים באותו מקום מצומצם.

במפגש הזה, אנשי דוד מנסים לשכנע אותו להרוג את שאול אבל הוא מסתפק בכריתת כנף מעילו. המפרשים מסבירים שכריתת המעיל הייתה מבחן - דוד פוגע בכבודו של שאול ובוחן מה תהיה הרגשתו לאחר מכן.

הבחירה של דוד להסתמך על תחושת לבו נובעת מהחיבור העמוק שלו לאלוקים. במעמקי הארץ היה לבו של דוד 'נכון', מכוון לשמיים ושואף לאמת. למול הבגד הצנוע של שאול, דוד משקיע בכבוד הפנימי.

הדבר הזה גורם לכך, שהאלוקים הוא זה שמסייע לדוד בכל מעשיו ומגלה לו את סתרי הבריאה. המדרש מספר שדוד התפלא על מעשיו של העכביש שאורג ללא תכלית. את התשובה קיבל דוד במערה שבה העכביש ארג קורים שהסתירו אותו. למול המעיל הארוג בידי אדם של שאול, דוד מתכסה בקורי עכביש שנשלח מאת האלוקים.

===
הליכה משונה (מזמור נו)

במהלך בריחתו, מגיע דוד לאכיש מלך גת. דוד מגיע ביוזמתו למקום המקלט ומתחיל לשכנע בצורה מנומקת את מלך גת לתת לו מקלט. אבל אז הוא מבין שזהותו נחשפה.

מעתה, דוד מתאמץ להסתיר את עצמו. הוא מתנהג כמשוגע - בדיבורו והליכתו - כאמצעי הסוואה. המזמור מגלה שהפלשתים אחזו בדוד ועקבו אחריו ולכן היה צורך בהצגה מושקעת ביותר.

למול היוזמה האנושית, דוד מגלה את הצורך באובדן הדיבור והדעת. לא רק כמשחק הסוואה אלא כהשקפת עולם. הנאום המשכנע והלמדנות התחלפו בשתיקה ובכי ספוגים באמונה וביטחון.

===
תהילה לדוד  - סדר עולה ויורד (מזמור לד)

לאחר שהתחזה למשוגע בארמון של אכיש מלך גת, דוד מגורש משם. מיד לאחר הגירוש החפוז, דוד חוזר להליכה מסודרת כאדם מלא דעת. במעשהו זה, דוד מלמד איך לעבור ממצב של ירידה למציאות של עליה ושיפור. לא זו בלבד, אחרי שדיבר כמשוגע באופן מבולבל, דוד מחבר מזמור מסודר על פי הא'-ב'.

בשל הסדר המופתי שלו, מזמור כזה נחשב למזמור חשוב, כשאר המזמורים המסודרים על פי האלפא-ביתא, שנאמרים בתפילה ['אשרי יושבי ביתך' ועוד]. דווקא לאחר השינוי השטותי, דוד בוחר לחזור לסדר מלא חכמה ודעת ומלמד אותנו עיקרון חשוב. אדם צריך לפתח יכולת להתמודד ברגעי משבר ועליה, בזמני בלבול וידיעה סדורה. תמיד דוד מתמלא באמונה, בכל חמשת החושים המוזכרים במזמור, ולכן מיד לאחר המשבר הוא מתקדם מעלה.

חכמים מגלים, שהשיגעון של דוד לא היה רק אמצעי הסוואה אלא מהלך עמוק יותר. דוד הגיע לאקסטזה רוחנית שהובילה אותו לבולמוס של קדושה. נמצא אם כן, שהמזמור לא מלמד אותנו רק איך לעלות ממשבר אלא גם איך לרדת לשגרה משיא של רוחניות מרחפת. גם כאן, יש לפתח יכולת יציבה פנימית שאינה מושפעת משינוי הזמנים החיצוניים.

היכולת הזו באה בעיקר לידי ביטוי בדיבור של האדם. דיבור שצריך להיות מלא תוכן פנימי ולא רק אמצעי טכני להשגת מטרות זמניות. רק אז, פיו של האדם לא מדבר רע אלא מהלל תמיד ודורש את ה' בכל מצב. זאת הסיבה, שהמקור לחשיבות איסור לשון הרע מצוי בפרקנו - "מי האיש החפץ חיים? נצור לשונך מרע!".

הנה ביצוע של 'מי האיש' מפי עידן עמדי והאחים גת:
https://www.youtube.com/watch?v=bO5ofeA6a2U

===
תהילה לדוד - זיוף לא נכון (מזמור נד)

המאבק בין דוד לשאול עולה מדרגה והפעם דוד נתקל באויבים מבית - אנשי מדבר זיף משבט יהודה.

הזיפים מסגירים את דוד פעמיים לשאול ומביאים למפגש כמעט חזיתי בין שניהם. מפגשים שדווקא מולידים הכרה של שאול במלכות דוד.

הסיפור רצוף ביטויים של אמת ושקר. הזיפים נקראו כך על שם הדבש המזויף, דוד תוהה האם שמואל שיקר לו כשהמליך אותו ושאול חושד בדוד המתוחכם ומחפש את מיקומו "אל נכון".

בעולם של פשרות ותהליכים, שאיפת אמת טוטאלית מובילה להרס וחורבן. שאול והזיפים הם נשמות התוהו ההורסות את כל חלקי המציאות אך למעשה מכשירות את הקרקע למלכות מתוקנת.

והנה ג'קי לוי מציג את סיפור בריחתו של דוד בצורה מרתקת:
https://youtu.be/B9uFTbfwdzw

===
תהילה לדוד - מלך של תשובה (מזמור ז)

המאבק בין שאול לדוד אינו רק מאבק פוליטי, מאבק בין אנשים פרטיים אינו עניינם של כתבי הקודש.

המלחמה בין השניים הוא מאבק בין הצדיק לבעל תשובה.

שאול הוא הצדיק הגמור, הוא בולט פיזית מעל כל העם ומעשיו מיוחדים ויוצאי דופן. אבל כשהוא נכשל, אין לו יכולת להשתקם ולתקן. הוא מעדיף להתאבד ולסמוך על הנס ולו בשביל שלא להיכשל.

אבל מלך לא יכול להיות צדיק מושלם. במפגש עם מלחמת עמלק שאול נכשל משום שהוא "צדיק הרבה". את שאול יחליף דוד, בעל התשובה שאמנם יכול לטעות אבל יודע כיצד לשוב בתשובה על שגגותיו.

במזמורנו - דוד מבקש משפט צדק, משפט שבו הצדיק יסיים את מלכותו לטובת בעל התשובה שילמד את כולם את מעלת הכתר תשובה!

===
תהילה לדוד - סמיכה, שכיבה וקימה (מזמור ג)

אבשלום הוא בן אשת יפת תואר, ילד שנותר ממעשה שמותר הלכתית אולם צפונות בו תכונות שליליות. את זה התורה לא מגלה, אבל סמיכות הפרשיות מלמדת כי אשת יפת תואר סופה להגיע להוליד בן סורר ומורה. הסמיכות היא סמל לתחום האפור, למקום שבו השכל הפשוט נגמר ומתחיל מקומו של המדרש.

הסמיכה היא גם התנועה הפיזית שיש בין שכיבה לקימה. היא מבטאת את האדם המצוי בין חוסר ידיעה להבנה מוחלטת. בתנועה הזו, אדם מבטא את בטחונו בהקב"ה האוחז בו בבטחה לבל יתמוטט. דוד המלך בחטא בת שבע ובהולדת אבשלום 'לא דרש סמוכים', הוא ראה את המקרה כעומד בפני עצמו ולא בחן את השלכותיו.

לכן, הביטויים בשתי הפרשיות רצופים תיאור של שכיבה וקימה. בחטא - דוד שוכב עם בת שבע, אוריה שוכב לעומת זאת במחנה הלוחמים. בעונש - דוד שוכב מותש מהצום והתפילות על בנו המת ונאלץ לשמוע שבנו שכב עם נשות הארמון. גם בתהליך התשובה, דוד מבטא את התנועות הללו - 'אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי'. דוד הופך לאדם הבוטח בה' באופן מוחלט, הוא ישן בשקט ומתעורר בתחושה שה' סומך אותו מלנפול.


סופו של אבשלום היה גם הוא קשור לסמיכות. אבשלום כנזיר גידל את שערו אבל הוא עשה זאת מתוך גאווה. הנזירות אינה עומדת בפני עצמה, היא תגובה נפשית למי שראה סוטה בקלקולה. אבל אבשלום גם הוא לא 'דרש סמוכים' ולכן נזירותו לא הובילה לקדושה אלא לריחוק. מותו של אבשלום כרות הראש ביטא יותר מהכול את חשיבות הקשר להסמיך בין הדעת האנושי לצרכי החיים.

===

תהילה לדוד - צמאון (מזמור סג)

במרדף של אבשלום אחרי דוד, קיימים תיאורים ארוכים של יובש המדבר וצימאון האנשים. אנשיו של דוד הופכים לעייפים, מותשים מהחום וחוסר השתיה. במציאות כזו, היינו חושבים שדוד יתרכז במצוקת הצמא למים, אבל המזמור מגלה שדוד מוטרד ממשהו אחר לחלוטין.

מה שמפריע לדוד הוא אובדן היכולת שלו לבנות את בית המקדש כפי שהוטל עליו על ידי שמואל. שאיפתו לאחר המרד היא - 'אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ'. ולכן הוא משתדל לשמור על שמחתו, אומר מזמור ומקווה להשראת שכינה במדבר הארצישראלי.

אחד הביטויים המובהקים לכך היא הפסוק המפורסם: 'צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי'. דוד לא צמא למים או יין, הוא צמא לקרבת אלוקים. העייפות העיקרית בעיניו היא זו הנובעת מהריחוק מהקב"ה כאותם 'תלמידי חכמים מבקשי אלהים יגעים ועיפים ברוח' (צימאון לאל חי, הרב קוק).

המילה כמיהה המופיע בפסוק היא מילה יחידאית בתנ"ך, והיא עוררה את הפרשנים למצוא לה ביאורים. המופלא שבהם הוא זה המובא במדרש שקושר את הכמיהה לכמהין ופטריות. הכמהין יונקים את כל כוחם מן האוויר ולמרות שהן נטועות באדמה - אין היא שייכת להן. הכמהין אינן פרי האדמה, כשם שדוד המלך מלא הכמיהה אינו נכנע לקרקע המציאות היבשה. יש בדברים אלו תיאור מופלא של קשר בין האדם לבוראו - התעלמות מוחלטת מקשיי המציאות ודבקות מוחלטת ברוח!.

פסוק זה זכה ללחנים רבים, הנה אחד המרגשים שבהם - לחן חסידי בעלז ומבוצע על ידי יצחק מאיר:
https://www.youtube.com/watch?v=h6-dpY0_aF0


===
תהילה לדוד - בינוני או נבל? (מזמור יד+נג)

כשמעיינים בפסוקים ובמדרשים על נבל הכרמלי, נתקלים בפערים מופלאים. 

פשט הפסוקים מתאר בקשה של נערי דוד לקבלת מזון, לאור המציאות שהם לא הזיקו לרועי הצאן של נבל. נבל מצדו מסרב, בנימוק שאינו חייב לתת מאומה לאנשים לא מוכרים. לכאורה, טענת נבל מוצדקת ותגובתו של דוד להרוג את נבל נראית כמוגזמת.

לעומת זאת, מדרשי חז"ל מתארים את נבל כמורד במלכות, כמי שמזלזל בשמואל ובשושלת פרץ כולה. נבל משווה ללבן הארמי, לעובד עבודה זרה וכופר בעיקר.

כנראה, שהמדרשים באים ללמד אותנו נקודה עמוקה בהגדרה מהו נבל. נבל הוא לא אדם רשע גרידא, מבחוץ הוא נראה אדם נורמטיבי למדי, אפילו צדיק. את כל מעשיו, עושה הנבל לפי שורת הדין, ברשות התורה. אבל מי שמעמיד דבריו רק על החוק היבש - הוא אדם שיכול להגיע למקומות שליליים מאוד.

חז"ל מגלים שנבל חלה ומת בעשרת ימי תשובה, בימים שבהם נשפטים הבינוניים. אלו הימים שבהם האדם צריך להתעלות מעבר למסגרות הרגילות. עליו לדעת שמי שאומר ש'שלי שלי ושלך שלך' הוא אמנם בינוני אבל יש בו גם ממידת סדום. 

רק אז, הוא יזכה לחיות חיים של שלמות, הוא יהיה צרור וקשור בצרור החיים ולא קרוע לגזרים בין הרצוי למצוי כנשמה המוטלת בכף הקלע. אז במקום לבו המתקשה כאבן הוא יקבל לב חדש ורוח חדשה.

תיאור מופלא של דברים אלו מצוי בשירו של דניאל זמיר: כף הקלע - "בין כסה לעשור, בין רוע לטהור, אני נזרק מהקצה אל הקצה, בין הרצון לתאווה, בין חושך לתקווה, מתי אזכה, מתי תהיה לי מנוחה:

https://www.youtube.com/watch?v=sTq4C8MgDGY

====
תהילה לדוד - תשובה מופלאה (מזמור נ"א)

בניתוח מעשה דוד ובת שבע, חז"ל מבארים שבת שבע הייתה מותרת, ואוריה היה גוי / מורד במלכות / גרוש / לא בא על אשתו. בכך הם מנטרלים את הפרטים הטכניים ומעמידים את החטא בוהק לאור השמש המחטאת. דוד חטא בדבר אחר לגמרי - בגזלת כבשת הרש באופן מתוחכם - ואפילו על דבר בלתי פורמלי שכזה הוא ייענש!. 

דוד המלך רוצה להביא את המשיח, אבל בהגשמת הרצון הזה עליו לחכות לציווי האלוקי ולא לעשות דבר על חשבון רגשותיהם של אחרים ורמתו המוסרית הגבוהה. גם אם מבחינה הלכתית, הכל כשר ומותר מבחינת דיני האישות.

במשל כבשת הרש, דוד קוצב את עונשו של הגנב במוות ובתשלום פי ארבע. בכך הוא משווה את המקרה של עצמו לא לגזלה פשוטה אלא לגנב הבא במחתרת, שאין לו דמים. גם אם עדיין לא גנב האיש דבר, אסור לאדם להתחבא בתחתיות ארץ שפלות.

התשובה של אנשים כמו דוד היא רק תשובה לפנים משורת הדין. לא רק פיצוי, לא רק עשיית תשובה פורמלית על סעיף כזה או אחר במשנה ברורה, לא רק וידוי. אלא תשובה מהפכנית כזו, החותרת חתירה אבל הפעם - חתירה עד מתחת כיסא הכבוד.

במזמור, דוד לא מבקש רק כפרה על חטאיו. את זה הוא יודע שהוא קיבל במותו של הבן ובמותם של שלושת אחיו. הוא רוצה לברוא את עצמו מחדש, לזכות לרוח הקודש ולשמחת חיים. את זה הוא יקבל בקרבת ה' השמורה לבעלי התשובה - שדוד המלך הוא מלכם.

נאזין לפסוק המרטיט: "לב טהור ברא לי אלוהים" כפי שהוא מבוצע על ידי תלמידי ישיבת ההסדר ברמת גן.
https://www.youtube.com/watch?v=KzQb1jhdxkQ

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

הארה לימי חנוכה - מספרים בחנוכה

לדעת להאזין לתרועה