שנאה על פי תחושה

בתיאור חטא המרגלים בפרשה, מתגלה פרט שלא היה מוכר עד כה - "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הדברים מבהילים, מה הביא את ישראל להרגיש שהקב"ה שונא אותם אחרי שנים של מופתים?

רש"י מבאר שתחושה זו הייתה למעשה מנגנון הגנה פסיכולוגי - "הוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו". ישראל הם ששונאים את ה' ואת ארצו אבל על מנת להצדיק את השנאה הם מאשימים אותו ומשליכים עליו את המקור לתחושות הקשות.

השנאה הזו הובילה ללילה שלם של בכי, נרגנות ונהי מתמשך - "בכיה של חינם". בכך ביקש המדרש לבטא שוב את הרעיון של תגובה רגשית מנומקת ועשירה שלמעשה היא אינה שווה דבר, חינם אין כסף. כל ביסוסה הוא תחושתו האישית של הבכיין, התגובה ההיסטרית אינה אלא שיקוף של הלך נפש פסול.

המילים הללו מזכירות לנו את הביטוי "שנאת חינם". כנראה, שגם כאן מדובר באותה תופעה פסיכולוגית פסולה. השנאה המנומקת והבנויה לתלפיות מחוסרת הצדקה ואינה אלא כיסוי לשנאה קדומה וקמאית, שתמיד הייתה שם.