שתי בכיות מגונות

בתיאור חטא המרגלים בפרשתנו יש מספר הבדלים לעומת הסיפור המקראי בחומש במדבר. אחד מהם הוא תיאור הבכי של בני ישראל בעקבות החטא. בחומש במדבר מתוארת בכיה אחת ולאחריה ניסיון העפלה (במדבר יד א, מ): 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ'.

אולם בחומש דברים מתוארת בכיה נוספת, לאחר כישלון ניסיון ההעפלה (דברים א כז,מד-מה): 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.. וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם.. וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם'.

אם כן, חטא המרגלים גרם לשתי בכיות - אחת לאחר שמיעת גנותה של הארץ ואחת לאחר הכישלון לעלות אליה. שמא שתי בכיות אלו מכוונות לשני בתי המקדש שנחרבו בשל אותה 'בכיה של חינם'. כך דרשה הגמרא (סנהדרין קד ב) על הלשון הכפולה במגילה איכה (א ב): 'בכה תבכה בלילה': שתי בכיות הללו, למה?.. אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני'.

בית המקדש הראשון חרב כיון שעם ישראל לא האמין בקדושתו והמשיך לעבוד עבודה זרה ולחטוא בין אדם למקום. ממש כשם שישראל כפרו בטובתה של הארץ בדור המדבר, הם כפרו בטובתו של המקדש בימי הנביאים. לעומתו, בית המקדש השני חרב לאחר ניסיון עליה מחדש, כשהפעם הבעיה הייתה אמונה יתרה בקדושתו של המקדש. אמונה שבשמה התנהלו מלחמות דת, שכרון כוח ומלחמות יוקרה של קניית הכהונה בכסף ושריפת מחסניהם בשם האידיאולוגיה.

הבכי שלאחר ההפסד הוא בכי המטיח האשמה בבורא, כזה המנסה להכתיב לו מה לעשות ולא בכי של חרטה ותפילה. הקב"ה שומע לקול האדם ולא בקול האדם ולכן הוא לא מאזין לבכי המעפילים 'כביכול עשיתם מידת רחמיו כאילו אכזרי' (רש"י). מבכי זה נתבונן איך צריך להיות הבכי שלנו בתשעה באב, לא בכי של כפיות טובה ולא בכי של הטחת אשמה אלא בכי של כנות וחשבון נפש עצמי.