כפיה פנימית וחיצונית

התורה מתארת ארוכות את דיני המצורע, את מעשיו בימי הטומאה ואת דרכי טהרתו. לשונה של התורה בפרשיות אלו מרתקת מאוד כיון שהיא כמעט לא משתמשת בלשון ציווי אלא בלשון תיאור. נבקש להתחקות אחר לשונה של התורה ולראות איזה מסר עולה ממנה לגבי התנהלות המצורע ומהות הצרעת.

כשהקב"ה מדבר עם משה ואהרן על דיני טומאת המצורע הוא נמנע מלבקש מהם "דבר אל בני ישראל", כפי שמצאנו בכל דיני התורה. מכאן למד רמב"ן (ויקרא יג א) שבענין הצרעת אין לאדם מישראל רשות בחירה - "כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר". הכפייה זו אפילו מעוגנת בדברי הפוסקים, כך למשל בעל ספר החינוך (מצווה קסט) מגדיר מצוות עשה המוטלת על המצורע לבוא ולטמא את עצמו. את המצווה הזו הוא מתאר ומנמק באמירה מוסרית: "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן. ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עוונו גרם אותו". התורה מחייבת את האדם, עוד לפני שחל עליו שם 'מצורע', להתנער מהאדישות וליזום פניה אל הכהן. הוא חותם את דבריו במילות אזהרה מופלאות - "וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה. ומן הדומה, שיהיה ענשו שתדבק בו הצרעת לעולם, ולטובים ייטיב השם וירפא".

למעשה, הכפייה באה לידי ביטוי בלשון התורה בכמה פסוקים בפרשיות אלו, כך למשל אומרת התורה: "נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן" (ויקרא יג ט) וכן "זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן" (ויקרא יד ב). הלשון 'והובא' היא לשון חריגה בלשונה של תורה, ממנה למד אבן עזרא (ויקרא יג ב) דין מחודש - "והובא ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא". מדוע הקב"ה מכריח את כל מי שרואה את המצורע לאחוז בו בחוזקה ולהכריח אותו להגיע לפני הכהן. ביאור נפלא לכך מביא הזוהר (לשון פירוש הסולם לזוהר תזריע קו-קח) - "בכמה מדרגות נקרא בן אדם,.., הגדול שבכולם הוא אדם.., לזה, צריך הקדוש ברוך הוא לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכל, דהיינו אותו שנקרא אדם, לא ישב כך בלי טהרה. ומשום זה כתוב באדם - 'והובא אל הכהן'.., שיורה שכל מי שרואה אותו, מחויב להקריב אותו לפני הכהן, כדי שהצורה הקדושה, של אדם, לא תשב כך.., ולא כתוב בהם 'והובא' אלא באדם בלבד כתוב 'והובא', מפני חשיבותו". במילים אחרות, הבאת המצורע בכוח אל הכהן אינה נובעת מזלזול בו אלא ההפך, יהודי מצורע הוא מצב בלתי הולם שהסביבה מוכרחת לטפל בו בנחישות.

דברים אלו נכונים אם כן, גם כלפי האדם הנצרך לטמא את עצמו וגם למי שנצטרע וכעת עליו להיטהר, שהרי על שניהם אמר הכתוב "וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן". כמו כן, גם בענייני הטהרה של המצורע הקב"ה משמיט את ההתייחסות לבני ישראל שעליהם חלים הדינים. אבל כשמעיינים בדברי רמב"ן (ויקרא יג א) רואים אמירה הפוכה לחלוטין במשמעותה. בדיני הטהרה הוא למד מלשון התורה את ההפך - אין צורך בציווי שכזה כיון שישראל מעצמם ישתדלו להיטהר - "כי אין צריך להזהיר ישראל בטהרה, וגם לא לכהן להקריב הקרבנות, כי ברצון יעשו כן". דברים אלו קשים מאוד, מה הביא את רמב"ן לראות את ההבאה בכוח של המצורע ההולך להיטהר דווקא כמעשה מלא מוטיבציה פנימית, בניגוד גמור להבאה שהייתה בתחילת ימי טומאתו.

כשמעיינים בדברי רמב"ן ואחרים בענייני המצוות עולה תמונה מרתקת, לפיה אין שום מצווה בכל ענייני הטומאות שיש בתורה. התורה לא מצווה על האדם לטמא את עצמו או להימנע מלטמא את עצמו, היא רק קובעת מה המעשים המוטלים על הטמא וההשלכות הנובעות מהנהגותיו. "אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא, ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה,.., והטמא בעצמו רשות אם רצה - יטמא ואם רצה - לא יטמא.., שמי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שהתחייבו הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קדש ושלא יגע בו וזולת זה" (מצוות עשה צו). דברים אלו הורחבו יותר בהשגותיו של רמב"ן שטוען שאף מעשיו של המצורע - האסורים והמחויבים - אינם נחשבות במניין המצוות אלא רשות מוחלטת - "לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה.. ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים".

השאלה הולכת ומתעצמת אפוא - מדוע המצורע לא מחיוב במצווה כלשהי, הן כשהוא הופך לטמא והן כשהוא חוזר להיות טהור?. מה הסיבה לכך שענייני הצרעת אינן מצוות אלא חובה הנכפית על האדם או לחילופין, ההפך הגמור - רשות גמורה המסתמכת על רצונו החופשי. הדברים מבוארים בדבריו של בעל ה'כלי יקר' (ויקרא יד ב) שרואה בצרעת רק ביטוי למצבו הרוחני של האדם. המצורע הוא אדם חוטא, הוא היה יכול בתחילה לנהוג כראוי - ללמוד תורה ולשמור על פיו מלשון הרע. אבל הוא נהג אחרת ולא רצה לשפר את דבריו, וכיון שכן אין שום עניין לתת לו ציווי שיקיים מרצונו הבריא. הקב"ה מעניש אותו בצרעת, שתכריח אותו לבוא ולבקש מהכהן את דרך התשובה. הכפייה הראשונית היא אם כן, דרך הכרחית להזהיר את האדם מדרכיו. אבל בסוף התהליך, הכפייה הזו משנה את פניה - היא אכן קיימת אבל הפעם המצורע הוא זה שכופה את עצמו. "כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה',.. מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו.. כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו אע"פ שנעשית על צד ההכרח".

מדובר אם כן במהפך תודעתי - בבואו של המצורע אל הכהן על מנת שיחליט על טומאתו הוא חש בכפיה כלפיו, ואילו כשהוא בא להיטהר יש בו מוטיבציה פנימית גדולה. ענייני המצורע נעים אם כן בין כפייה לרצון פנימי, המצורע חייב לבוא ולטמא את עצמו אבל רוצה לבוא ולטהר את עצמו. עולמה של תשובת המצורע מאיר כעת באור חדש, אין מצווה לחזור בתשובה, לא ניתן לצוות על האדם מצווה חדשה כשהוא ממילא לא מקיים מצוות אחרות. כעת מגיעה התשובה מיראה, ייסורים של תשובה המכריחים אותו ללכת את הכהן ולהכיר במצבו. אבל תשובה זו תפנה את מקומה לתשובה אחרת, כזו המכריחה את האדם לעשות את רצון ה' - אבל הפעם מאהבה המולידה בו כפיה שכולה רצון פנימי.