השבת כמועד

פרשת המועדות פותחת כידוע במצוות השבת, פתיחה שבעלי המדרש והפרשנים ראו בה כטעונה ביאור. השבת לכאורה, אינה מועד שכן היא קבועה וקיימת מימי הבריאה ואינה תלויה בחשבון ימי החודש והשנה שיעשו עם ישראל. מעמדה של השבת אם כן, שונה בעצם הגדרתו ממעמדם של החגים ולכן הכללתה בכותרת "אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי" מעלה תמיהה. תירוצים נאמרו לאופן סידור הפסוקים, אולם אנו מבקשים לעיין בפירושו של רמב"ן שיש בו פתח להבנה מחודשת מאוד של מצוות השבת עד כדי ביטול השוני בין השבת והמועד שבו פתחנו.

רמב"ן (ויקרא כג ד) כותב בתחילת דבריו כי הגדרת השבת היא כמו יום חג, "שגם הוא יום מועד, נקרא אותו מקרא קדש". לפיכך, ההבדל בין השבת ושאר המועדות הוא רק בקביעת זמנו "כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו". כלומר, השבת הוא יום ככל המועדות, אלא שאין צורך לקרוא אותו ולקבוע את זמנו, שאינו תלוי בעיבורי השנים והחודשים. בהמשך דבריו, רמב"ן מציג פירוש אחר אבל לדבריו, המשווים בין השבת והמועדות כמעט לחלוטין, יש סימוכין מפרשנים נוספים.

כך למשל כותב החזקוני (ויקרא כג ב) שהפסוק נוקט בלשון רבים, דווקא בגלל השבת אליה הוא מתייחס - 'אלה הם מועדי - על שבת נאמר, על שם שיש שבתות רבות בשנה'. החגים אינם רבים כל כך וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל ישנן שבתות רבות במהלך השנה ולכן התורה פותחת את הפרשה בלשון רבים. ראיה דומה ניתן למצוא בדברי ספורנו (ויקרא כג ב) שרואה את ההבדל בין שבת ומועד רק בכמות מעשה השביתה שבהם - ".. דבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט, בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים,.., ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד, כמו שהוא הענין בשאר המועדים". ההבדל בין סוגי המלאכות המותרים במועד ואסורים בשבת הוא בעיניו הבדל כמותי בלבד שאינו הופך את השבת והמועדים לשני עולמות נפרדים.

למעשה, אנו יכולים למצוא הדים לתפישה הזו, שלפיה שבת היא עוד יום של מועד בעל מאפיינים מיוחדים - גם בעולם ההלכה. בהלכות קידוש כותב רמב"ם (שבת כט יח) - "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן.. שכולם שבתות ה' הן..". אם עד כה, ביארנו שהשבתות נקראות אף הן מועדים, הרי שהרמב"ם עושה את ההשוואה גם לצד ההפוך ומסביר שכל המועדות נחשבים לשבתות ה'. אגב, אנחנו רגילים להמחיש את ההבדל בין שבת ומועד באמצעות נוסח הקידוש. בשבתות אנו חותמים 'מקדש השבת' ואילו במועדים אנו חותמים אחרת 'מקדש ישראל והזמנים'. נוסח זה מבליט את השוני בין השבת שמתקדשת על ידי הקב"ה ובין המועדים שצריכים את ישראל על מנת שיקדשו אותם. ובכן, מעניין לראות שגם נוסח זה אינו מוחלט ובירושלמי (פסחים י סט ב) ניתן למצוא נוסח הזה לנוסח המועדות - "אמר רבי יוסי בי רבי בון: נהגין תמן במקום שאין יין, שליח ציבור יורד לפני התיבה, ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם: מקדש ישראל ויום השבת". נראה, שההבדלים בין השבתות והמועדים הולכים ומטשטשים, ועלינו לשאול - מה אם כן מאפייני השבת ההופכים אותה לדומה ליום חג.

הרב סולובייצ'יק (מאמר השבת והמועדות) טוען שלמרות שישראל לא קובעים את זמנו של יום השבת, יש להם את הצורך והסמכות לקדש את היום הזה. השבת עצמה אכן תחול בכל שבעה ימים מאז השבת ה'בראשית'ית אבל קדושתה עדיין תלויה ועומדת במעשיהם של ישראל. בכך, יש לשבת שני פנים, ובאחד מהם היא אכן זה לקדושתו של המועד שמתקדש כולו על ידי ישראל. "השבת היא גם אחד ממועדי ה'.. ולשבת ישנה גם קדושת מועד". שני חלקי השבת הללו - הקבועה בידי שמים והמקודשת בידי אדם - קשורים לשני הטעמים של השבת. "השבת הקבועה ועומדת היא זכר לבריאת העולם, ואילו בתורת מועד היא זיכרון ליציאת מצרים". נמצא אם כן, שיש חלק בשבת הקשור למאורעות עם ישראל והוא תלוי בהם עד שיקדשוהו. את המועדות מקדש בית הדין בקביעת תאריך היום אבל את השבת מקדש כל אחד באמירה של נוסח הקידוש על היין. "וקדושת השבת באה אף מצדה של כנסת ישראל בדומה לשאר המועדות. ממילא, הקידוש בשבת בתורת מועד אינו סידור דברי שבח בלבד כי אם קידוש ממש מצדה של כנסת ישראל".

הדברים הולכים ומתבארים כשמעיינים בדברי ה'חתם סופר' על פרשתנו. בתחילת דבריו (תורת משה ויקרא כג ג) הוא מצטט את דברי הזוהר (קרח קעט ב) - 'מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ויו"ט, אפילו בשבת של חול'. את משמעות הביטוי 'שבת של חול' ניתן למצוא בדברי הרב יהודה רוזאניס מחבר פירוש 'משנה למלך' (פרשת דרכים כג). הוא תולה את הדברים בדין הגמרא (שבת סט ב) שמי שהולך במדבר ואיבד את החשבון של ימות השבוע - יכול למנות שישה ימים מאותו יום ולשבות ביום השביעי. לכאורה, ספירה זו היא חסרת משמעות שהרי יום השבת קבוע בכל העולם באותו תאריך ומה מועילה הספירה הפרטית של אותו אדם. יש לומר, שעל כך נסובים דברי הזוהר, השכינה לא זזה מישראל גם כאשר הם מציינים את השבת ביום חול, בגלל חשבון מוטעה. מסביר ה'חתם סופר' שדברים אלו נשענים על הדין הידוע שקיים דווקא בימי המועדים, שם אמרה התורה שישראל יכולים לקבוע את תאריך המועד בתאריך שאינו התאריך המוחלט 'אפילו שוגגים, אפילו מוטעים' (ראש השנה כה א). הרי לנו, שגם מבחינה הלכתית אין הנגדה מוחלטת בין השבת ובין המועד, ויש מקום שבו האדם עצמו הוא זה שמקדש את השבת ואף קובע את זמנה.

ראינו אם כן, כמה קומות ההולכות ובונות את הקשר ההדוק בין השבת והמועדות. השבת קיבלה את השם של המועד, על שניהם חלים דיני שביתה ממלאכה - ברמה זו או אחרת, ובשניהם יש לישראל יכולת לקדש ואף לקבוע את הזמן. אולם כשמעיינים בדברי ה'שפת אמת' נבנית קומה חדשה בין עולמה של השבת ועולמם של המועדים.

ה'שפת אמת' (אמור שנת תרמ"ה) מקדים ואומר שלמרות שהשבת קבועה הרי ש"יש לבני ישראל חלק בקדושת השבת אשר תלוי בהם". בחלק הזה למעשה עסקנו בכל דברינו עד כה - בקידוש השבת על ידי ישראל מכוח היותה זכר ליציאתם ממצרים. אבל אז הוא מוסיף את חידושו - כל היכולת של ישראל לקדש את המועדות, לקבוע את התאריכים שלהם ולהחיל עליהם קדושת הזמן נובעת מהחלק של ישראל בקדושת השבת. כלומר, לא רק שהשבת אינה מנוגדת לקדושת המועדות על ידי ישראל - אדרבה, היא מקור הסמכות של ישראל לקדש את הזמנים. אחד משמותיה של השבת הוא "תחילה למקראי קודש", שם זה נובע מסדר הפרשה שבה פתחנו ובו השבת מופיעה בתחילת מנין כל המועדות. אבל ההתחלה הזו אינה רק סידור דברים אלא תיאור אופן הקדושה בזמן - מסיבה לתוצאה, "ולכן הקדים השבת למועדות כי בכוח שנמצא קדושת השבת בזמן זכו בני ישראל להוסיף להם עוד מועדות". באיזו זכות יכולים ישראל להחיל קדושה על ימים של חולין, אין זה אלא הרחבה של הקדושה האלוקית שננסכה ביום השבת. כשישראל מקדשים את הזמנים, הם מחילים את קדושתה של השבת על שאר ימי החולין ואכן עושים זאת רק על מקצת מן המלאכות כפי כוחם האנושי.

פנינה נאה לרעיון זה אנו מוצאים בפיוט 'יום זה מכובד' בו אנו מזמרים: "רִאשׁוֹן הוּא לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, יוֹם שַׁבָּתוֹן יוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ, עַל כֵּן כָּל אִישׁ בְּיֵינוֹ יְקַדֵּשׁ, עַל שְׁתֵּי לֶחֶם יִבְצְעוּ תְמִימִים". הופעתה של השבת בין שאר מקראי קודש, ועוד הראשונה שבהם, היא זו שמגלה את יכולת ישראל לקדש את יום השבת כפי שהם עושים על היין. השבת הולכת ומתגלה כאחד המועדות, היא מקבלת את תכונותיהם של ימי המועד בקדושתם של ישראל ואף משפיעה בעצמה על שאר המועדות המשמשים כהרחבה לשבת שהתקדשה מלמעלה.