מלחמת יום הכיפורים
בתחילת מזמור
התהלים (כז א-ג) הנאמר בימי אלול ותשרי אנו קוראים על תיאור של מלחמה - 'לְדָוִד
ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד: בִּקְרֹב
עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ
וְנָפָלוּ: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה
בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ:'. קריאת המזמור הזה דווקא בימים אלו נסמך על
מדרש חכמים שראו בתיאור דוד על מלחמותיו הגשמים, משל להנהגת האומה בימי הדין.
אלו הם דברי
המדרש (ויקרא רבה אחרי מות כא ד): 'ורבנן פתרין קרייה בראש השנה ויום
הכיפורים. 'אוֹרִי' - בראש השנה 'וְיִשְׁעִי' - ביום הכיפורים.. 'בִּקְרֹב עָלַי
מְרֵעִים' - אילו שרי אומות העולם. 'לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי' - לפי ששרי אומות
העולם באין ומקטרגין את ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים לפניו: "רבונו
שלעולם אילו עובדי עבודה זרה ואילו עובדי עבודה זרה, אילו מגלי עריות ואילו מגלי
עריות, אילו שופכי דמים ואילו שופכי דמים, מפני מה אילו יורדין לגהינם ואילו אינן
יורדין?". 'צָרַי וְאֹיְבַי לִי' - את מוצא מנין ימות החמה שלש מאות וששים
וחמשה ימים ומנין שמות השטן שלש מאות וששים וארבעה, שכל ימות השנה השטן מצוי לקטרג
וביום הכיפורים אין השטן מצוי לקטרג. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: 'אִם
תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה' - של אומות העולם, 'לֹא יִירָא לִבִּי'. 'אִם תָּקוּם
עָלַי מִלְחָמָה' - שלאומות העולם, 'בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ' - במה שהבטחתני 'בְּזֹאת
יָבֹא אַהֲרֹן'.
המדרש מתאר את
ימי הדין כמלחמה של שרי אומות העולם - מלאכי השרת הממונים על הגויים נגד ישראל.
המלחמה מתנהלת מול הקב"ה כשהאויבים מבקשים להוריד את ישראל לגיהינום ובכך
לנצח אותם. אמנם, במלחמה הבלתי פוסקת יש יום אחד שבו הניצחון של עם ישראל הוא
מובטח. ביום הכיפורים, השטן אינו יכול לקטרג ולכן עם ישראל אינו חושש וליבו בטוח.
את הדברים האלו
ביטא באופן מובהק הנצי"ב בפרשנותו על יום הכיפורים המגדירה אותו כיום מלחמה.
בתחילה הוא מתאר את דברי המדרש כמלחמה בכוח התורה (העמק דבר ויקרא
טז טז) - 'מלמדנו דעת שיום הכיפורים הוא יום מלחמה
לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל,.., והודיענו הכתוב כאן שכח אהל
מועד משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם, וכמש"כ כ"פ
דכח התורה הוא חרבם של ישראל..'. בהמשך דבריו (שם כט),
הוא מגדיר את המלחמה ככזו שאינה נוגעת לכל אחד בפני עצמו אלא לחיי האומה כולה - 'וזה
ברור שאין מלחמתן של שרי אוה"ע עם כל יחיד מישראל דמה להם עם יחיד,.., אלא המלחמה
הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל, ורק השגחת ה' שבא
ע"פ תורה ועבודה וגמ"ח מקיימם, ועל זה המה שרי אוה"ע מדיינים..'.
המאבק הוא על המעמד של עם ישראל הזוכה להשגחה מיוחדת. בזה רוצים אומות העולם
להיאבק, בשעה שהם יצליחו בכך - הם יוכלו להשיג את מבוקשם ולכלות את כלל קיום האומה
חס וחלילה.
גם אם תקום
מלחמה ויתעורר קטרוג, עם ישראל בוטח "בזאת", דהיינו בעבודתו של הכהן
הגדול הנכנס אל הקודש כמאמר הפסוק (ויקרא טז ג): 'בְּזֹאת
יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ'. הוא זה שילחם בכוח ההבטחה האלוקית
ויציל את עם ישראל מהמלחמה עם אומות העולם. הכהן הגדול מצטייר כלוחם חסר עכבות
שגורל העם כולו על כתפיו והוא נאבק עבורם. הכהן אכן חש את התחושות הללו והוא בוחר
להתכונן למלחמה עם נשק ותכסיסים. ההכנה הזו מתוארת במדרש (ילקוט שמעוני
משלי כ תתקנט) באופן ציורי: 'ובתחבולות
עשה מלחמה... רבי יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים, חבילות
חבילות של מצות בידו, דכתיב 'בזאת יבא אהרן'. 'זאת': זכות התורה - 'וזאת התורה',
זכות המילה - 'זאת בריתי', זכות שבת - 'אשרי אנוש יעשה זאת', זכות ירושלים - 'זאת
ירושלים', זכות השבטים - 'וזאת אשר דבר להם אביהם', זכות יהודה - 'וזאת ליהודה',
זכות ישראל - 'זאת קומתך דמתה לתמר', בזכות התרומה - 'וזאת התרומה', בזכות המעשרות
- 'ובחנוני נא בזאת', בזכות הקרבנות - 'בזאת יבא אהרן'. הכהן פועל
בתחבולות דהיינו בחבילות של מצוות של ברית, בערכים הקשורים לארץ ולעם ולמקדש.
בכוחם הוא עושה את מלחמתו נאמנה.
עיון בהלכות
הכהן הגדול והנהגתו ביום הכיפורים מגלה שמוטיבים רבים הקיימים גם בשדה הקרב
ובמלחמות מצווה. אם אכן כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים הוא שעת מלחמה, לא פלא הוא
שההכנות אליה והמעשים שבעקבותיה מתאימים לזמן הקרב.
עוד קודם הכניסה
החזיתית, הכהן מתנתק ממשפחתו ומייחד את דעתו למשימה שלפניו, כפי שמתארת המשנה
(יומא א א) - 'שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול
מביתו ללשכת פלהדרין'. את הניתוק הזה ניתן לדמות לתיאור של
רמב"ם (מלכים ומלחמותיהם ז טו) אודות התחושות
של הנכנס לקשרי המלחמה - 'מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה
ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא
ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה..'.
הכהן הלוחם עבור העם חייב לשכוח את חייו האישיים ולהתמסר לעבודה בפרישות מביתו.
מעניינת בהקשר
זה דעתו של ר' יהודה על הכנה נוספת לכהן הגדול - 'רבי יהודה אומר:
אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו'. דעה זו, אינה נפסקת להלכה אבל היא
משקפת תפישה המבקשת למצוא מסגרת הלכתית למציאות של בן זוג הנשאר בעורף. הגמ' (בבלי
יומא יג א) דנה במנגנון ההלכתי שיאפשר התקנת אישה נוספת והיא מציעה: 'ומי
סגי ליה בתקנתא? 'ביתו' אמר רחמנא, והך לאו 'ביתו' היא! דמקדש לה.. דכניס לה. אם
כן הוה ליה שני בתים?.. דהדר מגרש לה. אי מגרש לה - הדרא קושיין לדוכתא! לא צריכא,
דמגרש לה על תנאי..'. הכהן נושא אישה נוספת אבל מגרש אותה על תנאי,
גירושין אלו הנתונים בתנאי הלכתי יבטיחו שלא תהיה מציאות שבה יהיה נשוי לשני נשים
או לא נשוי כלל. את המנגנון הזה אנחנו מכירים מדיני המלחמה, כפי שמתארת הגמרא (בבלי
שבת נו א) ורש"י מבאר - 'דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי
יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, שנאמר 'ואת ערבתם תקח', מאי
ערבתם? תני רב יוסף: דברים המעורבים בינו לבינה [רש"י - על תנאי, שאם ימות
תהא מגורשת מעכשיו..]'. גם כאן, משתמשים חז"ל בגירושין על תנאי
כדי לפתור בעיה הלכתית שהתורה מציבה לאשה עגונה. מציאות מקבילה של ספק הלכתי וחשש
ממותם של בני הזוג קיימת גם בשדה הקרב וגם במקדש.
לאחר ההפרשה של
הכהן מחייו האישיים, הוא נפגש עם זקני הכהונה כדברי המשנה (יומא א ה) - 'מסרוהו
זקני בית דין לזקני כהונה.. והשביעוהו.. ואמרו לו: 'אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית
דין ואתה שלוחנו, ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה, שלא תשנה
דבר מכל מה שאמרנו לך'. הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין'. דברים נוקבים
אלו נתבארו יפה גם בספר שבט יהודה, אגרת שכתב רבי שלמה אבן וירגה (1460-1554)
למלך ספרד ובה תיאר עדות של קונסול רומי: 'והזקן מן הכוהנים היה קם על רגליו ואומר
לפניו דברי כבושים ותוכחה, ואומר לו: ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוונה מיד
תיפול ותמות ותאבד כפרת ישראל, והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכיך שמא יש
בך עוון אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצות, ושקול זה הלא הוא ביד אל דעות, גם
חקור באחיך הכוהנים וטהר אותם, שים נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כיסא
דין ומורה בעיניו כל רע אתה בא, ואיר תבוא והאויב עמך?. ואומר להם שכבר חפש ועשה
תשובה ממה שנראה שיש בידו עוון, גם כל אחיו הכוהנים קרבם בעזרת המקדש והשביעם במי ששכן
שמו שם, שכל אחד יאמר מה שיודע בחבירו או מה שיודע בעצמו, ושנתן להם לכל דבר ודבר התשובה
הראויה.'. תיאור כזה אנו מכירים מתיאור הדברים שאומר כהן משוח מלחמה לפני
הלוחמים. גם הוא מזכיר להם שהם קרבים למקום מסוכן ומתריע בפני חשש מופרז ועבירות
המצויות בידם. כך מתואר המעמד בפסוקי התורה (דברים כ ב-ד, ח) - 'וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה
וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם
קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ
וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ
עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:.. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים
לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ'. האזהרה לכהן
מעבירות שבידו היא העתק מוחלט של הרחקת מי שירא מעבירות שבידו ואינו יכול להיות מבין
עורכי המלחמה.
תמצית המאבק בין
כוחות הרע ובין כוחות הטוב מתרחש בעיצומו של יום הכיפורים, בשעה שהשעיר לעזאזל
מושלך מן ההר. רש"ר הירש (ויקרא טז) מבאר שהשעיר
הוא ביטוי למלחמה, כל תכונת נפשו היא התנגדות ומאבק. במהלך היום אנחנו מנסים לנתב
את התכונה הזו למלחמה נכונה ולא למלחמה במוסר ובמצוות התורה חס ושלום. 'כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר".
ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם
המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה.. כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות; אך
בידינו להפנות כוח זה עצמו - כנגד ה' שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן
לחושניות ולכל גירוייה; אף - על - פי שה' לא נתן לנו את כוח ההתנגדות - אלא לצורך
המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות - בניגוד למי שהשתעבד לה'
ולתורתו - קרוי כאן "לעזאזל"'.
יתרה מזו, השעיר
הוא שוחד לכוחות החושך, בבחינת 'אִם
רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם' (משלי כה כא),
שבאמצעותו אנו מונעים ממנו להילחם בנו. אם יעקב אבינו התכונן לקרב בדורון, תפילה
ומלחמה (רש"י בראשית לב כא), הרי שהשעיר לה' הוא התפילה להצלחת
המלחמה והשעיר לעזאזל הוא הדורון למניעתה. דברים אלו למדנו מרבינו בחיי (ויקרא
טז ז) המדקדק בדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר מו) 'לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים
שלא יקרב קרבנם'. הוא מעיר על נוסח המדרש 'ואפשר שיהיה נוסח הלשון: שלא יקרב את קרבנם
באל"ף, ושתהיה מלת "יקרב" מלשון "קרב ומלחמה", וכאילו
אמר: שלא יקטרג את קרבנם שהוא המליץ הרע, וידבר טוב על ישראל'.
השעיר ניתן לשטן על מנת שלא ינהל קרב עם הקרבנות, שלא ילחם בניסיונות הכהן והעם
להתקרב אל האלוהים ולקרוא לו 'בהיותו קרוב' (ישעיה נה ו).
אחר שראינו כי
ההכנות ליום הכיפורים ומעשה הקרבנות והשעירים בו הם מלחמה בין האור ובין החושך,
נפנה לראות את מה שמתרחש בסופה של המלחמה. המשנה (יומא ז ד)
מספרת על הכהן הגדול 'ויום טוב היה עושה לאוהביו
בשעה שיצא בשלום מן הקדש'. סעודה זו ראויה מאוד למי שזה עתה
סיים קרב איתנים מייגע מול מחנה מאיים. מקור לסעודה זו מצאנו בכהן הראשון המופיע
בתורה שערך סעודה בסיומה של המלחמה. לאחר מלחמת המלכים, מספרת התורה (בראשית
יד יח) - 'וּמַלְכִּי צֶדֶק
מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן'
ורש"י (שם) מבאר - 'כך עושים ליגיעי מלחמה'. באופן הזה
בימינו, כשאין לנו כהן גדול שיכפר בעדנו ואנו נלחמים כשגדולי רבותינו בראשינו,
השכינה היא זו שעורכת עבורנו את הסעודה. זאת, כפי מבאר המדרש (קהלת רבה ט) על
הפסוקים שאנו קוראים בסוף יום הכיפורים - 'רבי
לוי פתר קרייא בר"ה וביום הכפורים,.. ערב ר"ה גדולי הדור מתענין הקדוש
ברוך הוא מתיר להם שליש מעונותיהם.., ואותן הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהם, וביום הכפורים מתענין
כולן והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהן, עד שמתענין אנשים ונשים וטף מוחל
להם הקדוש ברוך הוא את הכל, ואומר מה דאזל אזל מן הכא ולהלן הוא חושבנא, יצתה בת
קול ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם''.
נחתום את הדברים
בביאור חדש לעיקרון יסודי ביום הכיפורים. הכול יודעים, שיום הכיפורים אינו מכפר על
עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו (משנה יומא ח ט). יש אף הטוענים
שגם העבירות בין אדם למקום אינם מתכפרות אם האדם לא פייס את חברו, ולכל הפחות לא
מתכפר החלק שבין אדם למקום באותן מצוות שבין אדם לחברו (ברכי יוסף תרו
א). דבר זה מואר באור חדש כשבוחנים את יום הכיפורים כיום מלחמה, שהרי
במלחמה כוח האחדות של הציבור חשוב שבעתיים. בירושלמי (פאה א א)
מוסבר 'דורו של דוד כולם צדיקים
היו וע"י שהיה להן דילטורין היו יוצאים במלחמה והיו נופלים... אבל דורו של
אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה
ונוצחין'. בזמן מלחמה, פגיעה באחר על ידי לשון הרע חמורה שבעתיים ומביאה
להפסד. לא פלא איפוא, שאם אין מחילה וריצוי של החבר - לא יוכל האדם לרדת למלחמה
ולנצח. אבל, כשכל ישראל מאוחדים ומוחלים זה לזה, כשהכהן הגדול בראשם הם מסוגלים
להכריז בפה מלא - 'אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ'!.
נתפלל כולנו
לזכות שיעמוד בראשנו הלוחם הגדול במלחמת הקודש, ועל כולנו יתקיים מאמרו של הפייטן:
'כִּלְבוּשׁ מְעִיל
וּכְשִׁרְיַן צְדָקָה מַרְאֵה כֹהֵן: כְּשָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ עַם קֹדֶשׁ
מַרְאֵה כֹהֵן'.
תגובות
הוסף רשומת תגובה