רחמי התקיעה ותרועת הדין

רבים תמהו על הפיכתו של ראש השנה מיום של מועד ושבתון ליום דין שכל עניינו של האדם והעולם תלויים בו. בתורה לכאורה, אין זכר לדין המחריד שאנו קוראים עליו בדברי התלמוד ובספרי המוסר ואם כן - מה מקור הראיה הזו שדומה שהיא היחידה הממלאת את הלבבות בהכנה לראש השנה.

התורה מציינת את היום הראשון לחודש תשרי כיום תרועה (במדבר כט א), כלומר יום שבו מריעים בשופר. אולם רמב"ן בדרשתו לראש השנה מסביר שעצם הכינוי הזה טומן בחובו את כל משמעותו של ראש השנה כיום דין. הוא מבאר שהמילה 'תרועה' אינה צליל הבוקע מכלי נגינה או שופר - שאינם מוזכרים כלל בפסוק, אלא מציאות של דין. יום תרועה יהיה לכם הוא במילים אחרות הודעה של הקב"ה לעם ישראל - 'היום זה יהיה יום דין עבורכם'.

 'והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו, ועדין הוא בידינו קבלה ומפורסם בתלמוד, ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב ולשון התורה יותר מבואר בו, כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו,.., אלא תרועה היא מדת הדין.., ואמר 'יום תרועה יהיה לכם' כי היום יהיה לנו,.., והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים,.., ואלו דברים מסתרי התורה הם ואין ראוי לדבר בהם ברבים וגם לא לכל היחידים'.

למעשה, התרועה שאנו משמיעים בראש השנה היא רק ביטוי טכני למציאות שלמה המתחוללת ביום ראש השנה. התרועה הקצובה והחותכת מבטאת מחד את הדין האלוקי הקוצב חיים לכל בריאה ומאידך, את היבבה המתחננת לרחמים וגונחת מכאבים. אבל, לצידה של התרועה אנו משמיעים גם תקיעה, שאינה מפורשת בתורה אך התקבלה ברמז מפי רבותינו, כפי שתיאר רמב"ן. תפקידה של התקיעה היא לאפשר לנו למתק את הדין, 'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה' (תהלים פט טז) ולכן אשרינו שאנו מסוגלים לבטא את מידת הדין באופן מלא רחמים.

באופן דומה, ביאר כך בעל 'בני יששכר' (תשרי ג) - 'הנה התורה לא ביארה, רק התרועה, וקראה את עצם היום "יום תרועה", התרועה מורה על אימת הדין,.., והוא התחלקות הקול לקולות קצרים, מורה על הצמצום שהוא דין,.. כללו של דבר, התרועה מורה על הדין, וזה ביארה התורה שקראה את עצם היום "יום תרועה", שעצם היום הוא יום הדין. ורמזה לנו התורה ברמיזותיה אשר נלמוד מעצמינו על ידי יסודי התורה שבעל פה שופר ותקיעה, להורות לנו שעל ידי מעשינו יתהפך מדת הדין למדת הרחמים.. וכן על זה מורה התקיעה, קול פשוט באורך (מבלי צמצום כתרועה), רמז להתפשטות הרחמים (מבלי צמצום)'.

גם את האפשרות לעטוף את התרועה בתקיעה מלפניה ולאחריה למדנו ברמז מן התורה. שכן התורה קוראת לראש השנה במקום אחר 'זכרון תרועה' (ויקרא כג כד), המילה זיכרון אינה אלא מילה נרדפת למידה של הקב"ה - מידת הרחמים. בכל מקום שמופיע זיכרון, אנו רואים רחמים גדולים של הקב"ה על ברואיו. נמצא, שהתורה מבקשת מאיתנו, כמעט במפורש, להקדים לדין הקשה את זכרון הרחמים. 'כי תקיעות ראש השנה רמז למדות וכשם שמדת הפחד למעלה הרחמים מקיפין אותה שאלמלא כן היה מחריב ושורף את העולם כלו בשלהבותיו, כן התרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ואילו היינו תוקעין תרועה לבדה היה נראה בזה קצוץ נטיעות. ולפי הדרך הזה הרי בכתוב מפורש כי יום ראש השנה יום הדין הוא מלשון 'תרועה' והוא ברחמים מלשון 'זכרון'..' (רבנו בחיי שם).

הדין המתבטא בתרועה הוא למעשה התביעה של הבורא מן המציאות למלא את ייעודה, תביעה שהתחילה בשעה שהעולם נברא. בפשטות, כל מהותו של היום היא דין נוקב וקשה האם העולם זכאי לשנה נוספת. אבל עם ישראל משמיע לפני ואחרי התרועה תקיעה, כמי שמבקש להרחיב את נקודת המבט. אמת הוא, שבראיה מצומצמת העולם כולו שרוי במידת הדין, אבל התקיעות מרחיבות את המבט. התקיעה לפני התרועה מסמלת את התשובה שקדמה לעולם וזו שלאחריה את התיקון שיבוא באחרית הימים. או אז, הופך המשפט האלוקי למשפט המתחשב בגורמים אחרים הממתיקים את גזר הדין הסופי וה' יושב על כיסאות נוספים באולם המשפט. 'וכי אין אומות העולם יודעים להריע?,.., אלא שהן מכירין לפתות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מדת הדין למדת רחמים' (ויקרא רבה כט ד).