שידורים של חיים

השנה, אימא שלי נאלצה לעבור שני ניתוחים שבמסגרתם קטעו הרופאים מחצית מרגלה הימנית. לאחר הקטיעה, היא הייתה בשיקום של חודשיים בכפר שיקומי יחד עם אנשים נוספים שעברו אירועי קטיעה מסוגים שונים. היו שם חיילים לאחר תאונות אימונים או קרבות, צעירים שעברו תאונות דרכים קשות ומבוגרים שהזקנה והמחלות פגעו קשות ברגליהם. 

אירוע קטיעה הוא מורכב, הוא מערער את כל היציבות של האדם - כשהוא בשיא חייו או כשהוא זקוק לכוחות לעת זקנה. האדם קטוע הרגל אמור ללמוד להרים את עצמו, להתנייד עם רגל תותבת ולשמור על איזון תמידי. חודשים שלמים של פיזיותרפיה, הידרותרפיה, אימונים ועיסויים עוברים עליו בד בבד עם תהליך נפשי של השלמה והפנמה. 

כשהייתי מבקר אותה, הייתי מסתובב בין החדרים של המטופלים ויושב איתם בחצר לעת ערב. עשרות אנשים עם כיסאות גלגלים, הליכונים ומקלות המנסים לקום מן המשבר הגופני שעברו. הרבה חוויות ושיחות ראיתי שם, אבל חוויה אחת זכורה לי באופן מיוחד.

ליד המיטות של החולים היו טלוויזיות קטנות, שניתן היה לצפות בהן בתוכניות שונות בשלל ערוצים, בתמורה לתשלום על מנוי במזכירות המחלקה. הגברים היו צופים במשחקי כדורגל יחד, תוך כדי שהם מעודדים את השחקנים ומתווכחים ביניהם. המחזה היה סוריאליסטי מאין כמותו; יושבים שלושה צעירים שרגליהם קטועות וצועקים על שחקנים מקצועניים. "איזה גרוע הוא, איך הוא לא מוסר?", "השוער הזה צריך לרדת מהמגרש אחרי שער כזה", "מי לימד את השחקן הזה לעבור הגנה?". כשהרוחות התלהטו אמר שם מישהו - "וואלה, הייתי במקומו עושה עבירה ולא נותן לו לעבור אותי". עמדתי שם נדהם, באותן שעות האנשים הללו דיברו כאילו הם שחקני ליגת האלופות או נבחרת אירופאית, כמעט שהיה אפשר לשכוח שהם צריכים ליווי של אחות כדי ללכת לשירותים.

גם הנשים שישבו בחדר סמוך היו צופות במסכי החדשות, שם הראו כוכבות טלוויזיה שהתכנסו למסיבה. "איזו שמלה יפה היא לובשת" אומרת אחת, כשחברתה מתווכחת - "מה יפה בשמלה הזו, בכלל לא מתאים לגיל שלה". על המסך רואים את האנשים הכי מפורסמים במדינה, לבושים במיטב הבגדים ומאופרים בצורה מושקעת. מראה כל כך מנותק מאוירת החדר האפור עם הווילונות הירקרקים וההליכונים המקופלים. אבל את שתי המאושפזות הללו, לבושות בבגדי התעמלות דהויים אחרי פיזיותרפיה ממושכת, זה בכלל לא עניין. הן הצליחו לדון בכובד ראש על נעלי העקב של מגישת החדשות, רגע לאחר שהתאמצו להוריד את הפרוטזה. אני זוכר שיצאתי משם המום, הניגוד החד בין המצב הגופני של האנשים ובין הלך הנפש שלהם על המשחקים או התלבושות שראו - הדהים אותי.

את התשובה קיבלתי רק לאחר כמה וכמה ביקורים, כשההליך השיקומי של המטופלים התחיל להניב תוצאות. שמתי לב, שכל האנשים שצפו בחדשות על העולם שמחוץ למחלקה השיקומית - הצליחו להחלים במהירות. החברים שלהם, שישבו בחצר ובהו באוויר או שקעו במחשבות נוגות, נשברו בדרך אל ההחלמה או התעכבו בה בצורה משמעותית. כנראה, שהיכולת להתעלם מהמצב הגופני לכמה רגעים, להרגיש כשחקן מקצועי או אשת תקשורת, העניקה להם כוחות. הוא כבר דמיין את עצמו הולך, היא ראתה את עצמה מתקשטת לפני אירוע משפחתי, הם תפשו את עצמם כאנשים בריאים, ההולכים בין הבריות ולא כשברי כלים המונחים על כיסאות המתגלגלים בכבדות.

***

השעות הללו של לפני נעילה מזכירות לי את אותן שעות צהריים בימי הקיץ בכפר השיקומי ההוא. אחרי הכול, כולנו קטועי איברים, כולנו שברי כלים, כולנו חסרים. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לומר הכול ולהגיע להיכן שאנו רוצים אבל המציאות לא פעם עוצרת בנו. כשאנו רוצים לדבר עם הקב"ה אנו מגמגמים - "אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְלא מֵצַח לְהָרִים ראשׁ", כשאנחנו מבקשים להתקומם נראה לנו כי "הִכְשִׁיל כֹּחִי, נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א יד). אנחנו מנסים להתקדם בעבודת ה', אנחנו רוצים ללכת צעד אחד נוסף עם הילדים שלנו, אנחנו רוצים להתקרב יותר אל הקודש. אבל היצר שלנו לא נותן לנו, הגוף שלנו מסרב להקשיב לראש, הלב מתקשה להתיישר לקו המחשבה של המוח. גם כשאנחנו מתקדשים, הנפילות לא מאחרות להגיע - "כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכוח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו" (אורות התשובה יד ב).

אבל זה הרגע להיות חכמים, לגשת למזכירות ולשלם כדי לקבל מנוי לשידורים מן העולם ההוא, זה שמחוץ לכפר הגלובלי שכולנו חוסים בצלו. שעת הנעילה היא שעת שידורים מיוחדת כזו, לפני שננעלים שערי השמיים ומסתיימת המהדורה. אנחנו יכולים לראות מה יש שם, מעבר לגבולות העולם, מעל תקרת השמיים. למרות המרחק והגלות, אנחנו רואים הכול בבהירות - "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה.. נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א א). ואז הלב שלנו מתרחב, אנחנו יכולים לדבר כאילו אנחנו מלאכי השרת, כאילו אנחנו יכולים לעוף. פתאום, שום דבר לא מגביל אותנו, אנחנו רוצים לקיים את דבר ה' במלואו - "קָרָאתִי בְכָל לֵב, עֲנֵנִי ה', חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה" (תהלים קיט קמה).

מחכה לנו שנה עמוסה במעשים, ימים של אימונים מפרכים בעבודת המידות, שעות של התמודדות עם אתגרים מורכבים. אבל עכשיו הזמן לחלום, עכשיו אנחנו צריכים לראות את עצמנו מושלמים, לראות את הטוב שנכון לנו בחיים. "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תהלים כז יג). רק כך נאמין בעצמנו, רק כך נאמין בחלומות שלנו, רק כך נדע לקום מן הנפילות הכואבות. כשאחרים המתייאשים מעצמם יתקעו בדרך, אנחנו ניזכר בשעה הזו, השעה החלומית הזו ונגיד בפה מלא - "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ ט).